דרכי התנהגות האדם עם רעהו – אבות ה', י

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם:
הָאוֹמֵר: שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: זוֹ מִדַּת סְדוֹם.
שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי – עַם הָאָרֶץ.
שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ – חָסִיד.
שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי – רָשָׁע:

07/12/2021
הרב יהורם מזור
< /svg>
מסכת אבות,  פרקי אבות - פרק ה

משנה זו באה ללמד אותנו על טיבם של היחסים בין בני האדם בעיקר בעניין עזרה והנאה הדדית בגוף או בממון (פרושו של חנוך אלבק). עזרה הדדית ועזרה בממון הם היסודות האיתנים היוצרים חברה חזקה ומסודרת. חריגה ביחסים בין אדם לחברו גורמת לחברה להתמוטט ולחדול מלהיות חברה. תרבות חברתית שאין בה יחסים בין חבריה הוא תרבות של יחידים ולא חברה המורכבת מפרטים. היות

שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ הוא האדם האומר: אני נהנה משלי ואתה משלך, אין לי רצון לקבל הנאה משלך ואתה לא תהנה משלי. למרות שאפשר לומר כי אין כל רע ברעיון שדם ייהנה רק משלו הרי שמידה בינונית זו מוגדרת גם כמידת סדום. על פי המדרש המקובל נוהגם של אנשי סדום היה שהם לא רצו לתת לעוברי אורח עניים מזון ומחסה כדי למעט עניים מעירם. בינוניות זו גורמת להסתגרות, לחשיבה של האדם רק על מה שיש לו, לחוסר בקשר עם אנשים אחרים. התנתקותו של אדם מהסובב אותו נתפסת לא רק כמידה בינונית אלא כמידת העיר סדום שבה האינטראקציה בין בני האדם נחשבה למידה מגונה

שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי שאדם גורם הנאה משלו לחברו וחברו מהנה אותו משלו. מידה זו מוגדרת כמידת "עם הארץ". אין כאן בהכרח המשמעות המשנאית של מושג זה. פרוש מקובל הוא שמידה זו עוזרת ליישוב הארץ וליצירת מרקם חברתי נוח ליצירה והנאה של כל בני האדם.

שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ מוגדר כחסיד משום שאיננו רוצה בטובתן ורכושם של האחרים ודי לו בשלו אך בשמחה ייתן משלו לאחרים במידה והם נזקקים. אדם כזה יאכל רק את פירות עמלו אבל יאכיל מפירותיו את האחרים.

שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי זו המידה הרעה ביותר, מידתו של הרשע שלא גומל חסדים עם בני האדם, שאיננו רוצה לחלוק משלו עם אחרים אבל לוקח ומנצל אחרים.

רעיון שיתוף השכן, החבר והריע במה שיש לי הוא עקרון חשוב הנוהג במחוזותינו. לא פעם נשמע את הציטוט המפורסם: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר … מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ: (אסתר ה', 6) או אפילו בקיצור נמרץ: עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ:

האדם הרגיל, רגיל בעזרה הדדית ונהנה ממנה ומתוצאותיה. עזרה הדדית נתפסת כהעברת אש מנר לנר – זה נהנה וזה לא חסר. השאלה החוזרת ונשאלת היא מדוע כל כך קשה לשכנע אנשים לנהוג במידה החסד ולהימנע מהמידות הרעות ביחסים בתוך החברה. התורה לא ידעה לתת לנו תשובה ויש לי חשש כי גם היום אין לנו תשובה בדוקה לעניין זה.

דילוג לתוכן