באיזו שפה מדברים?! – אבות א' יג

הוּא [הלל] הָיָה אוֹמֵר,
נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. הרוצה לגדל את שמו כדי לזכות בכבוד, הריהו מאבד את שמו
וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף. ומי שאינו מוסיף בלימודו, יאבד את מה שלמד או ימות טרם זמנו
וּדְלָא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב. ומי שאינו לומד, חייב מיתה
וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף. והמשתמש בכתר התורה לשם הנאה ותועלת, יחלוף מן העולם

07/12/2021
הרב אהרל'ה פוקס
< /svg>
מסכת אבות,  פרקי אבות - פרק א

את פשט המילים והתרגום המקובל מהארמית לעברית הבאנו ע"פ פרשנות של ר' עובדיה מברטנורא, קהתי ועוד. והדברים לכאורה פשוטים וברורים: מי שעוסק בלגדל את שמו ולזכות בכבוד הוא יאבד את שמו וזה דומה לאמירה המוכרת בבלי עירובין יג ע"ב 'כל המחזר על הגדולה – גדולה בורחת ממנו', ומי שאינו חוזר ולומד יאבד את מה שלמד או יסור מהעולם ואף זה למדנו בבלי סנהדרין דף צט ע"א 'רבי יהושע בן קרחה אומר: 'כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה – דומה לאדם שזורע ואינו קוצר' . מי שאינו לומד כלל חייב מיתה והמשמש בכתר התורה יחלוף מן העולם דומה לדברים של רבי צדוק אבות פרק ד הלכה ו 'אל תעשם עטרה להתגדל בה ולא קרדם לחפור בה'.

ישנה פרשנות מעניינת של מחבר הכסף משנה בפרק ג מהלכות תלמוד תורה הלכה י:
ההפניה במשנה זו היא לתלמידי החכמים, לרבנים (ולרבות = תוספת שלי) העוסקים בלימוד תורה ויש פה אזהרה שמי שרוצה לגדל את שמו יאבד את שמו ואז כנראה יהיו כאלה שיגידו עדיף לי לא ללמוד יותר ולא להסתכן אזי לא אעסוק בלימוד ובהוראה בשל הספק שלימודי אינו לשם שמיים ולכן המשפט הבא שמי שבוחר לא ללמוד יותר יאבד את מה שהיה לו. אז יהיו כאלה שמראש יגידו אנו לא רוצים לפנות להוראה או לרבנות או ללימוד כלל ואליהם פונה הלל ואומר חייבים מיתה. ולבסוף חייבים לדעת שאסור ללמוד לשם תועלת, לשם רווח ממון או תועלת והנאה מכל סוג.

אך השאלה הגדולה היא:

הרי ידוע ששפת המשנה ושפת התנאים הייתה עברית והארמית היא מאוחרת יותר בתקופת האמוראים והיא לשון התלמודים הירושלמי והבבלי. והנה הלל הבבלי שעולה לארץ ישראל ודבריו מופיעים במשנה בוחר לומר חלק מדבריו בלשון ארמית ורבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, מביא אותם בשפה זו והשאלה היא למה?

חשוב לדעת שהעם הפשוט דברו ארמית ועבורם תרגמו את קריאת התורה אף בתקופת התנאים, שטרות ומסמכים נכתבו בארמית אך לשון חכמים הייתה עברית. אם כן, הלל בוחר לומר/לכתוב 'אם אין אני לי מי לי' בעברית ו'נגד שמא אבד שמא' בארמית, מדוע?! למי הוא פונה?

ישנה הצעה של חוקר ספרות האגדה והמדרש יונה פרנקל שלפנינו פתגם עממי מוכר בלשון ארמית והלל משתמש בו. וכך הוא כותב: 'ודלא מוסיף יסוף' – אפשר שמקור המימרה הוא בפתגם חקלאים על פרי בשל: ברגע שאינו גדל עוד על העץ הוא יירקב ויש לקטוף אותו כלומר…שהאדם לעולם אינו בשל ועליו להוסיף ולגדול בתורה ..' (מדרש ואגדה ב עמ' 513)

ואני רוצה להציע שהלל מדבר אל החכמים דרך העם, הלל רוצה לשתף את "עמך" בשיחה בבית המדרש ולומר לחכמים – זו שיחה פתוחה, שקופה וחשוב שהיא תיאמר בשפת העם.

יש שאנו מדברים בשפה שאינה ברורה לעמךָ, שאינה מובנת לכל והיא השפה שלנו, השפה הגבוהה של הקבוצה השלטת, המנהיגות המקומית אך הלל בוחר לדבר ולכתוב בבית המדרש של התנאים בשפה שהעם מבין, בשפת הדיבור של בית המדרש התנאי כשדי ברור שמסר דבריו מכוונים למנהיגים ולחכמים.

מנהיגות אמיצה שמובילה את העם צריכה לדבר בשפתו, לקיים שיח ברור ללא עמימות. היא צריכה לבקר ולעמת את חבריה בלשון ברורה ובשקיפות מלאה ועם תדרוש מעצמה מה שדורשת מהעם ומהעם מה שדורשת מעצמה אזי היא תגדל, תלמד ולא תסור מן העולם.

בפתחו של חודש אב נתפלל למנהיגות נכונה ואמיתית ויקוים הפסוק זכריה פרק ח, יט "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

דילוג לתוכן