אמונה ומצווה אבות, ד', י"א

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹשֶׂה מִצִוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְרַקְלִיט אֶחָד. וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד. תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת.
רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָה לְהִתְקַיֵּם:

08/12/2021
הרב פרופ' יהוידע עמיר
< /svg>
מסכת אבות,  פרקי אבות - פרק ד

תולדותיהם: רבי אליעזר בן יעקב. הסברה היא שהיו שני תנאים בשם זה הראשון בסוף ימי הבית והשני בימי מרד בר כוכבא. קרוב לוודאי שהתנא במשנה זו הוא השני מביניהם. היה מתלמידיו של רבי עקיבא.

רבי יוחנן הסנדלר: יליד אלכסנדריה, גם הוא מתלמידי רבי עקיבא. בעת גזירות אדריאנוס החליט לעבור לבבל וללמוד שם אצל רבי יהודה בן בתירה, הגיע עד צידון וחזר ארצה כיוון ששקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות שבתורה.

מתוך הפרשנות המסורתית: המאירי על קונה לו קטיגור אחד: וכן לא תהא עשיית עבירה אחת קלה בעיניו, כי על ידי עבירה נוצר קטיגור, ואין העבירה יוצאת במצווה, אלא אדם מקבל גמולו על המצווה כראוי, ועונשו על העבירה כראוי. יומא פ"ו, ע"א על תשובה…כתריס בפני הפורענות: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות. אבות דרבי נתן פרק מ' על כל כנסיה: כנסיה שהיא לשם מצווה – זו כנסיית אנשי כנסת הגדולה. ושלא לשם מצווה – זו כנסיית אנשי דור הפלגה.

התייחסותי: שתי אמרות, של שני חכמים, משולבות יחדיו במשנה זו. בחלקה הראשון של המשנה מלמד רבי אליעזר מהו ערכה של עשיית מצווה, מהו מחירה של העבירה. המקיים מצווה כאילו העמיד סנגור בהתדיינותו מול האל; העובר עבירה – תובע המקטרג עליו. לדברים אלה משמעות מעמיקה גם אם אין אוחזים בדימוי התמים של משפט לפני האל, דוגמת זה שמציג חלקו הראשון של הפיוט "ונתנה תוקף". המעשה הראוי והנכון, המִצווה, מייצב אותנו, מחזק אותנו, מעניק לנו נקודת מוצא חיובית להתמודדויות-חיינו הבאות; העבירה, ההשחתה, ההחטאה – מחלישות אותנו, מציבות אותנו בעמדה רעועה המסכנת את המשך דרכנו. הכרעות העבר נוטלות חלק – לטוב ולרע – בהתמודדויות ההווה, במה שניתן לקוות לו בעתיד.

אולם אל לעבר לחלוש על חיינו, לחסום את דרכנו. כדברי הנביא יחזקאל: "וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָו‍ֹן" (יחזקאל יח, ל). העוון שחוללנו הוא עובדה שלא תימחק, אולם אסור שיהיה מכשול בפני הכרעות ההווה. החטא שחטאנו החליש אותנו, נעשה לנו לקטגור, אבל המאבק על דרכנו ממשיך להתנהל תמיד. גם אם נחלשנו והחטאנו את דרכנו, עוד פתוחה לפנינו דרך התשובה והתיקון, עוד מזומנת לנו האפשרות לבחור במעשה הטוב והראוי ולהעניק מחדש עוצמה ומשמעות לחיינו. אלה לא יבטלו את העבר, אך יש בכוחם לבלום את השפעתו. הם משמשים מחסום, תריס, בפני הפורענות שהמטנו על עצמנו. את חשבון העבר נמשיך ונעשה – לטוב ולרע; את דרכנו נקבע בהכרעותינו כאן ועכשיו. נהיה אחראים להן כאן ועכשיו.

בחלקה השני של המשנה הדובר הוא רבי יוחנן הסנדלר שחווה ניסיונות התארגנות ציבורית – רוחניות ופוליטית, חברתית וצבאית – שעמדו בפני אתגרים קשים. הוא מכיר 'כנסיות', התאגדויות שקמו ונפלו; הוא מכיר התאגדויות שביסודן אמונת אמת ורצון אמתי להרבות חיים וטוב, מול כאלה ש'אינן לשם שמים', שביסודן לא יותר מאינטרס צר המתחפש לאידיאולוגיה ולתורה. אמנם, גורלן הממשי של התאגדויות כאלה – אלה שהן 'לשם שמים' ואלה ש'אינן לשם שמים' – תלוי בהקשר הפוליטי והחברתי. הן עשויות להחזיק מעמד אך עלולות גם להתרסק ולהיעלם. אלא שזהו החשבון החיצוני, המידי, שאינו רואה את מהותם של דברים. לאורך זמן יתברר, קובע רבי יוחנן מתוך עומק של אמונה, שהכנסיות שהתכנסו לשם שמים השפיעו גם השפיעו, אפילו אם נחרבו ודוכאו; הכנסיות שביסודן לא יותר מאינטרס, גם אם ישגשגו בשעתן, יימחקו וייעלמו מתודעת דורות העתיד, לא יתקיימו בתולדות העם והחברה.

שני החכמים דברו לדור שידע פורענויות קשות ומזעזעות, שאמונתו חישבה להישבר. לדבריהם נודעה  באותו דור לא רק משמעות אישית; הייתה בהם קריאה לציבור כולו. הכללת אמרותיהם ב'פרקי אבות' מביאה דברים אלה עד אלינו. אנו קוראים אותם עם תהיותינו שלנו על המצוות והעברות שחיינו כרוכים בהו, עם חרדותינו שמא ה'כנסיות' של חיינו – המדינה שהקמנו, החברה שיצרנו, הקהילות שהקהלנו – לא תמצאנה כוח להתקיים ולפעול. אל מול תהיות חרדות אלה מציעים לנו חכמי הדור ההוא כוח של אמונה, עוצמה של מצווה, למען חיינו שלנו.

דילוג לתוכן