אבות פרק ו, משנה א

שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם:
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח:יד): "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה", וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהֹוֶה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים:

08/12/2021
הרבה סטייסי בלנק
< /svg>
מסכת אבות,  פרקי אבות - פרק ו

מתוך הפרשנות המסורתית: מדברי הפתיחה: שנו חכמים אנו לומדים כי פרק ו' של מסכת אבות איננו משנה אלא ברייתא, ז"א משנה חיצונית שלא נכנסה למשנת רבי יהודה הנשיא אבל מופיעה בתלמוד. הפרשנות המקובלת המסבירה את הכנסת פרק זה לסוף מסכת אבות מלמדת אותנו שבשבת האחרונה לפני חג מתן תורה מן הראוי ללמוד משניות או ברייתות שעניינן מעלות התורה ולימודה. הפרק צורף למסכת אבות בערך בתקופת הגאונים (המאות ה8-9, ואחרי שנערך התלמוד).  כינוייו של הפרק הוא "קניין תורה" ויש המכנים אותו "פרק דרבי מאיר" על פי המילים הראשונות של משנה א'.

התייחסותי: המשנה הזאת מעלה בי את השאלה: מהי התורה?  האם התורה שרבי מאיר מדבר עליה היא אותה התורה שלי?  הפירושים המסורתיים לוקחים את המשנה הזאת באופן מילולי – יש שכר ללימוד תורה מאלהים ומבני אדם.  מי שלומד תורה הוא בעל ענוה ויראה והוא צדיק וחסיד, מקור חכמה ודינים נכונים. לצערי, אנחנו עדים שזה לא תמיד נכון לגבי אנשים שמקדישים את רוב זמנם ללימוד תורה.  ואנחנו גם יודעים שבלתי אפשר וגם לא רצוי לאמץ את כל התורה בחיינו.  מצד שני, אני מזדהה עם הלהט שבוער ברבי מאיר ביחסו לתורה.  יש לי את אותה אהבה לתורה, אבל אני מעריכה את התורה ואיך התורה תורמת לחיינו באופן אחר ממנו.  וזה יתברר בפירוש שלי למשנתו.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ

"תורה לשמה" זה לימוד תורה למען הדבר עצמו.  משמע: לא לומדים תורה על מנת לקבל שכר.  אבל רבי מאיר מרמז שיש שכר בלימוד תורה למרות שהוא לא שכר חומרני אלא שכר רוחני.  אבל אני רואה את לימוד תורה לשמה כחוויה ששכרה כולה תענוג וסיפוק אישי – לעיין בפסוקים אות-אות, לשחק עם המילים, לשאול שאלות, לשער השערות ולבחון אותן, לחשוב על ההקשר שבו נאמרו הדברים, וליצור קווי דמיון בינו לבין חיינו היום.  ברגעים האלה, אוכל לשכוח את הבעיות שלי, המחויבויות האחרות שלי ופשוט ליהנות.

נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת,

יש כאן תנועה בת שלושה שלבים:

1) אני מקבלת מהתורה ומבחוץ אהבה וחברות.

2) משהו אקטיבי שקורה אצלי שאני מחזירה את האהבה.

3) אני עושה פעולה שמשפיעה על העולם עם הלימוד שלי.

וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת,

כאן, רבי מאיר נותן לתורה אישיות – אמא שמלבישה, מורה שמכשירה, שומרת שמרחיקה מחטא, ומלווה רוחנית שמקרבת אותי לאמת שלי.  (יש כאן אידיאליזציה של התורה שמתעלמת מהתורה בשלמותה. התורה מאתגרת, מציבה את הדילמות של החיים לפעמים עם יותר שאלות מאשר תשובות, ומלאת אלימות, רעיונות לא הגיוניים וסותרים, כעס, נקמה, השמדה, כו'.  הטקסט חשוב אבל מורה טוב חשוב באותה מידה.

וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה…וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק…

כאן, אני חושבת שרבי מאיר נסחף עם ההתלהבות שלו ופשוט הוסיף והוסיף עוד פועלי תואר להדגיש את אהבתו לתורה.  אבל גם הביטוי האהוב עלי מהמשנה נמצאת כאן, "(מי שלומד תורה) נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק."  הייתי בערבה בינואר – אחרי גשמים כבדים ומרהיבים.  כשהמבול נפסק, הלכנו עם תושבי קיבוץ יהל, בו התארחנו, לראות את נחל ערבה.  שם באמצע המדבר, בפעם הראשונה מזה שבע שנים, התמלא הנחל מים וזרם ממש "כנהר שאינו פוסק".  שיחקנו במים, דרכנו ברגלינו בבוץ שנוצר, צחקנו כאילו לא הייתה שמחה יותר גדולה מאשר המים הגודשים את הנחל באמצע המדבר.

***

לקראת חג שבועות, תפילתי שנשמח ונשכיל בהתבוננות בתורה, נהיה גיבורים להבחין בין אהבת התורה לבין ניצול התורה, נשתמש במה שנגלה בתורה לטובת העם היהודי ולטובת העולם כולו, ונעשה הכל בחסד וברחמים, בענוה ובערכה למתנה הנפלאה שקיבלנו.

דילוג לתוכן