אבות, פרק ב, י

הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה (שְׁלשָׁה) דְבָרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ. וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ:

07/12/2021
הרבָּה ליאור נבו
< /svg>
מסכת אבות,  פרקי אבות - פרק ב

תולדותיו: משנה זו מביאה את דבריו של רבי אליעזר בן הורקנוס, המכונה גם רבי אליעזר ולפעמים רבי אליעזר הגדול. בן הדור השני של התנאים. מתלמידיו המובהקים של רבן יוחנן בן זכאי, אשר כינה אותו 'בור סוד שאינו מאבד טיפה' (אבות ב, ח) וראה בו את גדול תלמידיו. על פי אבות דרבי נתן, רבי אליעזר התחיל את לימודיו בגיל 28, למורת רוחו של אביו האמיד, הורקנוס. רבי אליעזר שהה בירושלים עד לתחילת המצור הרומאי על העיר. לאחר חורבן בית המקדש, עבר רבי אליעזר ליבנה והפך לחבר בסנהדרין תחת נשיאותו של רבן גמליאל דיבנה, שהיה גיסו. רבי אליעזר היה נשוי לאמא שלום, שהייתה בתו של רבן שמעון בן גמליאל הזקן, נשיא הסנהדרין. אמא שלום היא אחת מהנשים המעטות הנזכרות בשמן בתלמוד ואף מובאים בשמה דברים שאמרה. גישתו של רבי אליעזר נטתה לא אחת להידמות לדרכם של בית שמאי, על אף שמורו, רבן יוחנן בן זכאי, היה תלמיד של הלל הזקן. אחד הסיפורים המפורסמים ביותר אודות רבי אליעזר הוא 'תנורו של עכנאי' (המופיע בתלמוד הבבלי, בבא מציעא, דף נ"ט ע"ב). בסיפור זה, רבי אליעזר החזיק בדעת מיעוט מול החכמים. אף על פי שכוחות הטבע עמדו לצידו וניסו לסייע לו בדרכים על-טבעיות, החכמים לא התרצו ובסופו של דבר רבי אליעזר נודה ופסיקותיו הוחרמו.  לרבי אליעזר מיוחסות מספר אמרות המתנגדות לאפשרותן של נשים ללמוד תורה, וביניהן 'ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים' (ירושלמי, סוטה, פרק ג, הלכה ד). המסורת מייחסת את החיבור פרקי דרבי אליעזר, המכיל מדרשים ואגדות על התורה, לרבי אליעזר. עם זאת, על פי דעת המחקר, חיבור הספר מתוארך למאה השמינית לספירה.

מתוך הפרשנות המסורתית: רבי עובדיה מברטנורא מסביר ש'שלושת הדברים' שהחכמים אומרים, במשנה זו ובמשניות הבאות, לעומת כל שאר ההלכות שנאמרו על ידם בנוגע לאיסורים והיתרים, הינם היגדים שקשורים בדרך ארץ, מוסר, ומידות. כמו כן, 'שלושת הדברים' שנאמרים על ידם צריכים להיות 'רגילים על לשונם' של אנשים. הרמב"ם: מתייחס לאמרה 'וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים' ואומר שהיא נוספה על שלוש האמרות הקודמות שלו, ולא נספרה כאחת מאמרותיו, מכיוון שהוא שמע אותה מחכמים אחרים. הרמב"ם אומר שהכוונה באמרה זו היא שהיחסים עם חכמים אחרים צריכה להיות בצורה שבה אינך משתתה בפניהם (תתגעגע עמהם) אך גם לא מתנשאת עליהם. עליך להתקרב רק במידה שהם מוכנים להקרב אותך אליהם. קרבה גדולה יותר ממה שהם מוכנים להכניס אליה יכולה להפוך את אהבתם כלפיך לשנאה. על המשך המשנה, אומר הרמב"ם, שהוא נועד להפחיד את שומעיו שברגע שהחכמים 'נושכים' לא ניתן לפייס אותם בדיבורים.

מחשבותי: משנה זו מופיעה ברצף דברים שנאמרים על ידי חמישה מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי. אחרי שכל אחד מהחמישה נתן במשנה הקודמת תכונה אחת חיובית ותכונה אחת שלילית עבור בני אדם, מגיעה משנה זו הפותחת רצף של שלוש אמרות המפתח של כל אחד מהחכמים. המפתיע במשנה זו, הוא שרבי אליעזר (בניגוד לחכמים האחרים שיבואו אחריו) מונה יותר משלושה דברים! נראה כי על מנת ליישב קושי זה, הדפסות ופירושים שונים קיבצו את שתי האמרות הראשונות, 'יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ', ו'וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס' לכדי אמרה אחת. הרמב"ם, כאמור לעיל, רואה את האמרה על החכמים כאמרה שנוספת על השלוש הקודמות, ואני נוטה להסכים עמו.

האמירה של רבי אליעזר על החכמים היא נוקבת מאד. הוא מצד אחד מכיר באור ובחום שיש להם להעניק, ומצד שני מפליג בתיאורי הסכנה הטמונה בקרבה אליהם. נראה כי רבי אליעזר מתאר בכאב עצום את החוויה שהוא עצמו חווה במהלך חייו, ביחסיו עם החכמים ועם תלמוד התורה. רבי אליעזר הגיע לבית המדרש בגיל מאוחר יחסית, ונראה כי מחוייבותו לתלמוד ולהלכה היתה עצומה וטוטאלית. פשרה לא הייתה דרכו של רבי אליעזר, ומבחינתו לכל דבר ועניין היתה רק תשובה נכונה אחת. כפי שצוין לעיל, רבי אליעזר אמר ש'ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים'. באחרית ימיו, רבי אליעזר נכווה בעצמו מאותה האש. החכמים, שלא כרבי אליעזר, השכילו להבין כי פשרה, והכרעת הרוב, הינן ערכים חשובים בחברה החדשה שאותה ניסו לעצב לאחר חורבן בית המקדש. העלבון שחווה רבי אליעזר מהחרמתו והחרמת פסיקותיו, מתבטא פה בתיאורים של פציעות וכאב פיזי חמור.

הנה במשנה זו, מתגלה שוב, גדולתה של היצירה המרשימה הזו. על אף דברי הביקורת הקשים המוטחים פה בחכמים, דבריו של רבי אליעזר זכו להופיע במקום מרכזי במשנה, מיד אחרי דברי הלל ושבח על גדולתו וחכמתו. ועוד, יש לציין, מובאים דבריו בלי הוספה של גינוי, או הקשר וציון של החרמתו. בנקל ניתן היה להשמיט את הסיפא של דבריו, אך המשנה בחרה לשמר אותה.

דילוג לתוכן