אבות א': י'

שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת:

07/12/2021
הרבה קורי זיידלר
< /svg>
מסכת אבות,  פרקי אבות - פרק א

בחרתי לדרוש במשנה זו משני טעמים:

  1. לפי מסורות אחדות, שמעיה ואבטליון היו צאצאי גרים על פי התלמוד הבבלי, גיטין נ"ז עמוד ב': "מבני בניו של סנחריב (מלך אשור) לימדו תורה ברבים. מאן אינון? שמעיה ואבטליון".
  2. הרלוונטיות של תוכן המשנה הזאת לימינו.

העובדה שלגבי שני חכמים אלה, שאין ספק שכנשיאי הסנהדרין היו חכמים מקובלים בזמנם, הייתה קיימת מסורת שהם היו צאצאים של גרים, לא הפריעה למעמדם אצל חז"ל. מה שקבע אם אדם היה ראוי להיקרא חכם ואף לכהן כנשיא הסנהדרין היה הידע שלו, ואולי תכונות האופי שלו, אך חוסר ייחוס לא היה מכשול לשייכות לעולם החכמים. לא ברור אם הרקע שלהם השפיע על דעותיהם, אך מתוך דבריו של שמעיה אפשר להבין שהוא לפחות שמר על מידה גדולה של אירוניה עצמית, בעיקר בשני החלקים האחרונים של המימרא שלו. הרי שמעיה היה שייך לאותה רבנות ולאותה רשות מהן הוא מזהיר את קוראיו ושומעיו. כנראה שאדם תמיד קרוב אל עצמו, ומי כמוהו יכול לדעת מה השררה עלולה לחולל.

כמו רוב מה שכתוב במשנה, יש להניח שדבריו של שמעיה היו מכוונים לתלמידי חכמים, אך אפשר לראות בהם הנחייה לחיים לכל אחת ואחד.

לדעתי, שלושת החלקים קשורים זה בזה, ואף אולי תולדה זה מזה. מי שאוהב את המלאכה, מי שעוסק, לצד עיסוק שכלי ורוחני, גם בעבודת כפיים, ביצירה, חי מחובר למציאות ולא רק במגדל השן של הלומדים. אדם כזה, גם כשהוא משמש בתפקיד ציבורי, כמו מנהיג, רב או שופט, יהיה פחות חשוף לשחיתות של השררה. אין הכוונה כמובן שאנו צריכים לשנוא את הרבנות (למרות שבמצבה הנוכחית אין הרבה מה לאהוב בה…), הפועל 'שנא' מובא כאן כניגוד לפועל אהב בחלק הראשון של המימרא. גם המלה רבנות מייצגת פה דבר רחב הרבה יותר מאשר המוסד אותו אנו מכירים היום כ"רבנות" – מלה זו מייצגת כל תפקיד שקיימת בו מימד של שררה, כוח, סמכות. ההיגיון אומר שאדם שאוהב את המלאכה ושונא את השררה, בטח לא יבליט את עצמו וכך שמו לא ייוודע לרשות.

עצם העובדה ששמעיה מצא לנכון לכתוב את שלושת העקרונות הללו במימרא אחד מראה שזו כנראה לא הייתה המציאות הקיימת, אלא שאיפה למציאות טובה יותר, מעין הרצוי לעומת המצוי. גם היום המצב הוא רחוק מהרצוי, וכמסתכלים על תלמידי החכמים, רואים שהם מקיימים את שני החלקים הראשונים באופן הפוך באדיקות רבה – הם שונאים את המלאכה ואוהבים את הרבנות. לגבי החלק השלישי אני לא בטוחה, כי אנו חיים היום במדינה שהיא שלנו ואנו מנהלים אותה, כך שהרשות פחות מאיימת וזרה (או לפחות אמורה להיות כזאת). מתוך הסיפורים על החכמים אפשר ללמוד שרובם אכן עסקו גם במלאכה זו או אחרת, ושהלימוד והתפקידים הציבוריים שלהם היו עסוק צדדי, לפחות מבחינת הפרנסה. ולגבי הסכנות שבשררה, חז"ל מתריעים על כך בהרבה מקומות, אך גם בנקודה זו, יצר האדם כנראה חזק יותר וקשה מאוד לבעלי שררה לשמור על ניקיון כפיים.

הלוואי שלפחות אנחנו, רבות ורבנים מתקדמים, נדע לא ליפול לאותן מלכודות, נדע לאהוב את המלאכה, לשמור על חיבור וממשות בחיים שלנו, כדי שנוכל לעמוד בפני הפיתוי שבשררה ולא נבזה את שמנו ואת שם היהדות בגלל התנהגות לא נאותה.

דילוג לתוכן