הדרשה השבועית

מטות

ערבות הדדית

הרבה קורי זיידלר

בפרשות מטות ומסעי ישנם נושאים רבים – ברצוני להתמקד בשנים: רשימת התחנות בהן בני ישראל חנו וסיפור בני גד ובני ראובן שמבקשים להתנחל מעבר לירדן, עוד לפני שבני ישראל נכנסו לארץ המובטחת.

למסעות בני ישראל, מיציאתם ממצרים ועד החנייה בערבות מואב על ירדן יריחו, הוקדשו 49 פסוקים עם 42 תחנות בהן חנו בני ישראל. רוב השמות אינם ניתנים לזיהוי היום. מדוע הקדישה התורה מקום כה נרחב לרשימה זו? על שאלה זו עונה "המדרש הגדול" התימני כך: "אמר משה בינו לבין עצמו, אם אין אני כותב המסעות מיציאת מצרים ועד היום הזה, למחר יאמרו אומות העולם, כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא ניתן להן קורת רוח, אלא היו מהלכין ביום ובלילה מפני שתעו במדבר... כדי שידעו שלא נתאחרו ישראל במדבר ארבעים שנה אלא בשביל מה שארע להן, לכך כתב כל המסעות". הרשימה באה כדי להראות שבני ישראל לא סתם "התברברו" ארבעים שנה במדבר, אלא שהנדודים היו על-פי התוכנית האלוהית.

אני חושבת שהרשימה באה כדי להזכיר לבני ישראל ולנו את הדברים שקרו בכל תחנה ותחנה, וכדי להזכיר למה היה צורך לנדוד ארבעים שנה במדבר. נדודים אלה הכשירו אותם להתלכד כעם, לימדו אותם את המצוות והכינו אותם לכבוש את הארץ. בלי תקופת ההכשרה הזאת, העם לא היה מספיק חזק, מלוכד וחדור אמונה למה שחיכה להם עם הכניסה לארץ - הכיבוש והחיים העצמאיים כעם בארצו.

הבקשה של בני גד ובני ראובן מעלה סוגיה של אחריות וערבות הדדית - "כל ישראל ערבים זה לזה" - המלווה אותנו עד עצם היום הזה, מה שרק מוכיח שהתורה רלוונטית תמיד.

בני השבטים גד וראובן, שברשותם היה מספר גדול של בעלי חיים ("מקנה רב"), ביקשו לקבל את שטחי המרעה הטובים שבעבר הירדן המזרחי, אשר נכבשו בידי בני ישראל. בקשתם התקבלה בזעם על ידי משה, אשר הניח שלא ישתתפו בכיבוש הארץ ("האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?"). משה פחד ששני שבטים אלה יהרסו את אחדות העם בגלל דאגתם לרכוש, דאגה אותה העמידו – לדעתו - מעל לכל. האם יעמדו מן הצד כשיבוא האויב להשמיד את אחיהם?

מנהיגי מטות ראובן וגד ענו למשה מיד והבטיחו שלא ישובו אל בתיהם אשר מעבר לירדן עד אשר ינחלו בני ישראל כל אחד את נחלתו בארץ. משה קיבל את דבריהם, אך מצא סיבה נוספת לנזוף בהם. בתגובתם הזכירו כי יבנו גדרות לצאנם לפני שדיברו על בניית ערים לילדיהם. על-כן ציווה להם משה: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם". משה רואה עיוות בכך שהקדימו את המקנה למשפחות. דורות רבים לאחר מכן סיפרו חז"ל ב"במדבר רבה" שבני ראובן ובני גד חיבבו את ממונם יותר מן הנפשות, והאשימו אותם בעשיית הטפל לעיקר והעיקר לטפל. זאת בניגוד לעקרון פיקוח נפש שנחשב ערך עליון ביהדות, הדוחה כל מצווה (חוץ משלוש: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה), ואנו מצווים "ובחרת בחיים".

בני ראובן ובני גד היו הראשונים לגור מחוץ לארץ, הם היוו את תחילת התפוצות. מהו היחס בין יהדות התפוצות לבין יהדות הארץ? מהי מידת המחויבות ואיך היא באה לידי ביטוי? גם זה נושא רלוונטי עד עצם היום הזה. רוב העולם היהודי מייחס חשיבות לחיבור הדו-סטרי בין ישראל לתפוצות, אך אין בידינו נוסח אחיד או מתכון מסוים לקיום נכון של הערבות והאחריות ההדדית. יהדות התפוצות צריכה להתמודד עם התבוללות ודרושים לה משאבים גדולים לחיזוק הזהות היהודית. ואז עולות שאלות, כמו: למי צריך לתרום כסף, לארץ ישראל או לנו פנימה? עד היכן הערבות ההדדית?

גם בארץ עולות שאלות רבות בנושא הקשרים בין ישראל והתפוצות, כמו: עד היכן כוח ההשפעה של יהדות התפוצות על מדיניות ישראל? האם בעל המאה הוא גם בעל הדעה? ומי צריך את מי יותר – התפוצות אותנו או אנחנו אותן? אבל לא צריך להרחיק לכת כל כך: איך אנו מתמודדים בין הדאגה למשפחה הגרעינית שלנו לבין הדאגה לקהילה הגדולה יותר - דאגה לצרכי הצדק החברתי במדינה? האם אנחנו יודעים לקבוע את סדר העדיפות הנכון? לאזן בין הצורך בביטחון ובין הצורך ברווחת הפרט?

כפי שראינו בפרשה, ניתן לדאוג למשפחה, לקהילה, למדינה ולאחדות העם מעבר לים, משני הכיוונים, מבלי לפגוע ברצוננו לחיות בכל מקום בו נבחר על פי דרך החיים הנראית לנו. הלוואי שגם בימינו נדע לשמור על אותה ערבות הדדית כמו שבני גד וראובן ידעו לעשות. --------- חזק חזק ונתחזק!


למאגר המלא של פרשות השבוע באתר התנועה- לחצו כאן