הדרשה השבועית

קרח

ההבדל בין משה לקרח

הרב מאיר אזרי

עיקרם של הדברים אשר אביא לפניכם דרשתי בשבת קרח לפני כשנה. אז, ממש בראשיתה של המחאה החברתית, עוד לפני שיצאו מאות אלפים לרחובות בדרישה להטיב את תנאי המחיה וריסון בעלי המאה והכוח. הדברים רלוונטיים וזועקים עד היום ואולי אף יותר, כאשר ברקע נדונים שאלת תספורות הפנסיות שלנו, הקלות במיסוי לחברות הענק וסיפורים החוזרים ונשנים על מנהיגות חלולה ונהנתנית.

לא מעט ביטויים הנחיל התנ"ך לשפה העברית, גם זו בת זמננו. אחד הביטויים השגורים בפינו שורשיו בפרשת קרח. הצירוף "עשיר כקרח" משמש אותנו עד היום בבואנו לתאר עושר בל יתואר. אך הקורא בפרשה לא ימצא ביטוי זה בתוכה. מדוע הפך הביטוי הזה לאחד מסמלי הפרשה? מדוע הוא כה צרוב בזיכרון שלנו? מה המסר שמנסים חז"ל להעביר בעיסוקם בעושרו של קרח?
דומה ששני נושאים מרכזים מעסיקים את חז"ל בעניין זה והם עיקרם של הסיפור. האחד - ניקיון הכפיים של המנהיג, והאחר - גבולות צבירת העושר ואופן השימוש בו.

ראו איזה פלא: בפרשה דווקא משה הוא המתגונן מפני מה שנשמע כביקורת על ניצול הציבור ורכושו. ליבנו יוצא אל משה שנראה, לרגע, חסר אונים לנוכח המרד של קרח והקואליציה המרשימה והאגרסיבית שלו. משה כועס, נבגד, חסר ביטחון והוא פונה לאל בתחינה. משהו בסגנון: עזור לי להתגבר על מרידה נוספת ומייד מוסיף אמירה מפתיעה, מתגוננת ותמוהה "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם." דומה שמשה רוצה לומר, אני נקי כפיים. בניגוד לשמועות, לא לקחתי מהקופה הציבורית, לא פגעתי ברכוש היחיד וזכויותיו.

במאמר מרתק פורס חוקר חז"ל משה בר את סיפור השמועות על עושרו האגדי של משה. כן, דווקא משה. טענה אחת הנמצאת בספרות חז"ל מאשימה את משה בתספורת רכוש ותרומות שיועדו לאוהל מועד ההולך ונבנה. על-פי טענה אחרת צבר את עושרו ממחצב אבנים טובות שגילה לו האל. הביקורת של חז"ל כלפי משה משמשת אותם, ככל הנראה, כדי להעביר ביקורת גם על רבי יהודה הנשיא.

גם רבי יהודה הנשיא כמו משה צבר עושר רב. אך שניהם, משה  ויהודה נשיא. טוענים כל אחד בתקופתו כי עושרם נרכש לא במרמה או בניצול.העושר אינו משמש אותנו להשיג רווח אישי. אנו דואגים לאחרים, מטיבים עם העם, תומכים בפעילות לטובת הכלל ואין אחד שיכול להלין שעשינו את קופתנו על חשבונו.

לכאורה אומר משה, הדיון הוא לא בעושר, שלי או של קורח, אלא באופן בו הוא הושג וכיצד אנו משתמשים בו. אני, אומר משה, השגתי את הוני בדרך נקיה, ואילו קורח עשה את הונו שלא כדין וניצל אותו כדי לנסות להשיג מעמד פוליטי, כוח והשפעה.

קרח האנטי תזה למשה לא עמד בקריטריונים שיציב מאוחר יותר הנביא ישעיה: "הולך צדקות ודובר מישרים,מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשוחד, אוטם אוזניו משמוע דמים ועוצם עינו מראות ברע."

קרח, על-פי סיפורי חז"ל, הוא ממש אנטי תזה בדרך התנהלותו לדברי הנביא שהתובנות שלו רלוונטיות עד ימינו. קרח לא התנהל בצדקות ולא דיבר אמת ולא מאס בלהציע שוחד. קורח חרחר ריב ומדון ולא טמן ידיו מחפש רע.הבעיה של החברה הישראלית אז והיום היא לא עם העשירים, היוצרים,  היזמים, הממציאים והחלוצים, אלא עם אלו מהעשירים שהפכו לחמדנים ולטורפים את רכושם וחלומותיהם של אחרים, אלו המשיגים גבול האחר ורכושו, שלא יודעים שובע.

התפיסות והתובנות היהודיות מאפשרות לאדם מרחב להצלחה ולהשגת ממון, בעיקר אם הוא יזם ופורץ דרך, מתנהל ביושר ובהגינות; אך חשוב לטעמה של היהדות האופן בו הוא או היא משתמשים בהונם.

דומה שהפרשה והתובנות העולות מעיסוק חז"ל בה מלמדת שכדאי להם לקרחים של ימינו, מחרחרי הריב, הטורפים והחמדנים שמספרם לצערנו רב, להזהר שמא תפתח האדמה פיה ותבלע אותם. ראוי להם שלא יעמידו עצמם והונם במרכז, אלא יאפשרו גם לחברה ואלה אשר לא שפר עליהם גורלם ליהנות מפרי הברכה. שם טמון ההבדל בין משה לבין קורח.


למאגר פרשות השבוע המלא לחצו כאן