הדרשה השבועית

בהעלותך

"וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים"

הרבה מירה חובב

השבוע אנו קוראים בפרשת בהעלותך, פרשה עמוסה בתכנים מגוונים. כפי שקרה לא אחת בדרך הקשה ממצרים ועד הר נבו, גם בפרשה זו נמצא משה על סף יאוש מתפקידו המנהיגותי לנוכח כפיות הטובה והחולשה של העם.  הוא מתוסכל מכך שהוא נאלץ לשמש לעם כאם, או כאומנת, שנדרשות כל העת לרצות ולהרגיע תינוקות.  כמו אם במשרה מלאה, נושא משה במשרה של 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, עובד בעבודה לא מוערכת ולא מתגמלת, שכרוכה במגע עם מי שאינם מסוגלים לדחות סיפוקים ולו לרגע אחד קצר: 
הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו? (במדבר י"א,  י"ב)

אלהים מבין כי משה לא יוכל להמשיך לשאת בנטל המנהיגות לבדו וכדי להקל עליו הוא מצווה עליו למנות חבר יועצים המונה שבעים איש שיסייע לו במשא המנהיגות (שם, ט"ז-י"ז):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ:  וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ.

אלהים אכן מאציל מרוחו על אותם שבעים חכמים, אך בהמשך מתגלה כי רוח נבואית שורה לא רק על שבעים הנבחרים הללו, כי אם גם על שתי דמויות נוספות:
וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ:  וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה (שם, כ"ה-כ"ו).

תומכיו של משה נסערים מאד מן האירוע הזה, והרצים יוצאים דחופים להלשין באזני משה ולסיים את המרד הקטן הזה של אלדד ומידד, בטרם יגיע למימדים מסוכנים או בלתי רצויים:
וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה! וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם (שם, כ"ז-כ"ח).

אולם תגובתו של משה לדאגתם של דורשי טובתו מפתיעה במתינותה:
וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם!  (שם, כ"ט).

לא זו בלבד שמשה אינו חש מאוים מן ההתנבאות של אלדד ומידד ואינו ממהר למלא את המלצותיו של יהושע לענישה מהירה וחריפה, הוא אף מייחל לכך שירבו אלדדים ומידדים בעם, שעל כל אחד ואחד מבני ישראל תשרה רוח אלהית.  כאשר מנסים להבין מהן הסיבות לתגובתו המתונה והמכילה של משה, אפשר לשער שזוהי תגובה שבאה מעמדה של עוצמה:  אין בכוחן של שתי דמויות בלתי מוכרות לחלוטין, שרוח ה' שורה עליהן, לערער את בטחונו של משה במנהיגותו ובקשריו המיוחדים עם האלהים.  יתר על כן, אפשר להניח שמשה גם מבין את מגבלותיו – גדול ככל שיהיה כח מנהיגותו ונבואתו, אין הוא אלא כלי למלא את השליחות האלהית שהוטלה עליו.  בעניין זה אנו לומדים מהרב שמשון בן רפאל הירש: "הורו אותנו  לדעת שביסוד המנהיגות הרוחנית העליונה לא ניתנה זכות מיוחדת ("מונופולין") על הרוח למישהו. כשרונות הרוח הניתנים מאת ה' אינם מותנים במשרה ואינם זכויות של מעמד: האחרון שבאומה יכול לזכות ברוח ה' כיושב ראשונה במלכות." 

"החדשות החמות" מן השבועות האחרונים הנוגעות בתנועה ליהדות מתקדמת הן הצלחת העותרים ב"בג"ץ מירי גולד" וחיוב המדינה להקצות משאבים לפעולתם של רבנים לא אורתודוכסים.  הממסד הדתי האורתודוכסי בארץ מתקשה מאד להתמודד עם כל כוח מתחרה והוא מצוי כל העת בעמדה של מגננה.  הוא היה מעדיף לראות את אלדד ומידד כופרים בעיקר או מתהדרים בבורותם, מאשר לראותם מתנבאים במחנה, תובעים לעצמם חלק קטן, פירור, מן הקדושה ומן הנבואה. 
לנוכח עוצמתו של המנגנון האורתודוכסי, גודלו והמשאבים הכמעט בלתי מוגבלים שמוקצים לו, קשה להבין מאין נובע חוסר הביטחון הזה, ומה יכול להיות מאיים כל כך במימון של רבנים לא אורתודוכסים בודדים.  מה טוב היה אילו היו עומדים בראש המנגנון הזה דמויות כמשה רבנו, ולא עסקנים צרי אופקים, אילו יכלו מנהיגי האורתודוכסיה לומר גם לנו – מי יתן כל עם ה' נביאים.
בפרשה שלנו מופיע גם אחד התיאורים היותר מפורטים של עמוד האש ועמוד הענן, אותם סמלים שליוו את בני ישראל בדרך החתחתים ממצרים ועד כנען  והורו להם מתי לעצור ומתי להמשיך בדרך.  אין לנו דרך לדעת מה היה מראם של עמוד האש ועמוד הענן, אך הדימוי הויזואלי הוא של ישויות אמורפיות, חמקמקות.  הכוח האלוהי שמוביל את בני ישראל במדבר הוא בעל מראה מטושטש – לא מתארים לנו רמזור עז צבעים, חץ זהוב או זרקור זוהר.  אפשר בקלות לתאר ויכוחים בין בני ישראל – האם מה שאנו רואים כרגע הוא עמוד הענן ועלינו להתחיל ללכת, או שמא מדובר בערפילי בוקר רגילים הנעים ברוח. 
עמוד האש ועמוד הענן פורשים לפנינו שביל רחב ומואר.  אחדים מאיתנו בוחרים לפסוע במרכזו, אחרים בשוליו, ויש ההולכים בדרך הארוכה ביותר, נעים בתוך השביל מצד לצד עד שימצאו את המקום המתאים להם.  אם משה רבנו, שלא היה כמותו בנביאים, היה מוכן לוותר על הבלעדיות שלו מול הקדושה, יכולים גם מנהיגי האורתודוכסיה בארץ להירגע – מעמדם מובטח,
"וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" !