הדרשה השבועית

במדבר

בידך אפקיד רוחי- שבת "דרך ארץ"

הרב פרופ' יהוידע עמיר

המסורת היהודית נוהגת לציין את שמותיהם של ספרי החומש ופרשותיהם על פי המילה המשמעותית הראשונה המופיעה בהם. מתרגומי המקרא היהודיים-הלניסטיים התגלגלה גם מסורת אחרת, דרך הנצרות אל לשונות הלעז השונות. מסורת זו מכנה את הספרים על פי הנושא המרכזי הנדון בהם. כך ראשון הספרים מכונה "הבריאה" או "המקור" (Genesis); השני – "היציאה" או "יציאת מצרים" (Exodus). שמות אלה, מעניקים תוכן ומשמעות ממוקדים לספר כולו, על מכלול היבטיו. הם מציעים גם עוגן מרכזי לפרשנותו. על פי הבנה זו כל הנאמר בספר "בראשית", כולל ראשית העם ומעשי אבות האומה, צריך להיקרא מנקודת מבטה של הבריאה. כך צריך להיקרא כל הנאמר והמתרחש בספר שמות מנקודת מבטה של הגאולה מעבדות לחירות ושל המאבק להשיג אותה; גם מתן התורה, פרקי המשפט המפורטים,  מעשה העגל ובניית המשכן.
שמו העברי של הספר שאנו פותחים בקריאתו בשבת זו, ועמו של פרשתו הראשונה, אומר מעט מאוד. המִדבר כשלעצמו חשוב וחיוני אמנם עד מאוד. זו סביבה מצרפת ומזקקת. נוף המדבר 'מונותיאיסטי', תובעני, טהור מטבעו. אולם כל זה אינו מייחד את הנאמר והמתרחש בספר זה דווקא. "בַּמדבר" (המהדרים יכנו את הספר ואת הפרשה "בְּמדבר סיני") מתרחשים מרביתו של הספר השני וכל שלושת הספרים האחרונים של התורה. אין בספר הרביעי שאנו עומדים בפתחו דבר המעניק להימצאות במדבר משמעות מעמיקה יותר, או שונה, מזו המציינת את ההימצאות בו ברוב רובם של הסיפור ושל החוק התורניים בכלל. לעומת זאת, השם הלועזי של ספר זה "מספרים" (Numbers)  – פרי המסורת היהודית ההלניסטית העתיקה ששוקעה לפני אלפיים וחמש מאות שנים "בתרגום השבעים" – מציע גם מציע מוקד יחודי להבנת הספר. את כל סיפוריו, כולל דרמת המרגלים ועונשה, מרד קורח ועדתו, קנאותו של פנחס, ועוד, ראוי לקרוא מנקודת המבט של המפקד הגדול הנערך בשתי הפרשות הפותחות אותו, מפקד השב ונזכר בפירוט במהלכו.

מהו עניינו של מפקד זה? מה משמעותה של עריכת מפקד בכלל? מה משמעות רצף המלים הנגזרות מהשורש  פ.ק.ד?

נראה בבירור שהמפקד הנערך כאן, לאחר כשנה של שהיה במדבר, קשור לארגונו הכולל של מחנה ישראל, המתואר בפרק השלישי. שנים עשר השבטים (כולל אפרים ומנשה ובלי לכלול במניין את שבט לוי) מסתדרים בארבעה ראשים סביב אוהל מועד. מרכז המחנה הוא מקומו של השבט השלושה עשר, בני לוי והכהנים המשרתים באוהל ובסביבתו. עם זאת, אין זה ברור מדוע היה צורך בידיעת מספרם המדויק של בני כל שבט, משפחה ומטה. אין גם רמז למשמעות התאריך המדויק שבו ציווה האל על משה לפקוד את העם - ראש החודש השלושה עשר ליציאת מצרים. האם זו הכנה לקראת חלוקת הארץ לשבטים ונחלות, כפי שיעשה בהמשך הספר? האם יש חשיבות דתית או חברתית אחרת לגודלה של כל יחידת משנה בעם?

התורה, התנ"ך והמסורת היהודית הבתר-מקראית מגלות יחס דו-ערכי מובהק בכל הנוגע למפקדים ולמנייה של בני ישראל. לעתים, כמו בפרשתנו, ניתן לגביהם ציווי מפורש. במקומות אחרים הם נתפסים כמסוכנים ואף כאסורים. התשתית ליחס שלילי זה נראית מיסטית ואף מאגית בעליל. כך בספר שמות מלוּוה המפקד במתן "כופר נפש" שנועד למנוע את הסכנה שכתוצאה מעצם קיומו יהיה "נגף" בבני ישראל  (שמות ל, יב). ספר דברי הימים אף מפרש את החלטתו של דוד המלך לערוך מפקד ולמנות את ישראל כפרי ההסתה של "שטן" שעמד על ישראל. ואמנם הדבר היה 'רע' בעיני האל "וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א כא, א–ה). יחס שלילי זה, עד כדי איסור מנייה ממש, חדר אל המסורת היהודית העממית עד ימינו.  

למפקד פנים רבות. מצד אחד הוא מעלה בהכרח את השאלה מי יכלל במפקד ומקומו של מי יפקד ממנו. בפרשות ספר במדבר נפקדים מצד אחד הנשים והילדים ומצד שני הלוויים. הראשונים אינם ראויים, כנראה, להיכלל במחנה ישראל; לאחרונים אין זה ראוי להיכלל במפקד הכללי והם נמנים בנפרד. ההדרה 'כלפי מעלה' כמו גם 'כלפי מטה' היא אכן מסכנותיו של המפקד. כה קל לדבר על החברה ועל איכויותיה "בניכוי" אלה שלא נוח לנו לדבר על מצבם, אלה שהיינו רוצים לעצום עינינו ולא לראותם. כה מכאיב הוא להימצא בין אלה ש"מנכים" אותם מהמפקד, שאין מתייחסים אליהם, להיות שקופים. העם היהודי הכיר על בשרו במשך דורות רבים את מציאות חייו של המודר שאינו נפקד, שאינו "יוצא צבא", שאינו חלק מהמחנה. החברה הישראלית, פרי החזון הציוני הגדול של העם היהודי, אינה משכילה להיאבק בניסיון הנואל להדיר, לדחוק לשוליים, לעשות אחרים לשקופים. במפקדיה יש הרבה יותר מדי "נפקדים" למיניהם, וגרוע מכך – "נוכחים נפקדים".  במקהלותיה יש יותר מדי קולות מושתקים, של מי שקולן וקולם נתפס כערווה ותו לא. והרי על כך זועק הנביא, בשם אלוהיו "אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם" (עמוס ג, ב).

אבל המפקד הוא הכרחי. הוא נקודת המוצא שאין בלתה למעשה החברתי, לאחריות החברתית, למאבק על שינוי פני חיינו. רק העמידה פקוחת העיניים מול המציאות לפרטיה, למספריה, למשמעויותיה – יכולה לאפשר לנו לנסח את המתחייב מאתנו, את מה שהמקרא מכנה "פקודתנו", היינו אחריותנו. המפקד יגלה לנו את שאנו רוצים לדעת, אך גם את שאנו מנסים לעצום עינינו ולא לראותו. כמה עניים מרודים בישראל ששומה עלינו, כדברי הנביא, להביא בית (ישעיהו נח, ז)? כמה עשירים מופלגים, שהונם הוא כמגדל המגיע השמימה עד כדי שהוא חומס את אור השמש? כמה נשים נרצחות כל שנה? כמה נאנסות ומושפלות? כמה שלמונים עוברים מיד ליד, בחסות חוקים מופקרים או בניגוד לכל חוק? כמה מי תהום מזדהמים באורגיית הצריכה והזיהום שלנו? כמה ילדים חסרי זכויות אדם ואזרח נולדים כל שנה בשטחים שאנו שולטים בהם במישרין ובעקיפין? כמה מים מקבלת כל התנחלות יהודית השוכנת ליד כפר ערבי המשווע לאספקת מים סדירה? כמה אסירים מנהליים אנו מחזיקים ללא משפט? כמה פעמים עלו הדחפורים על כפרים בלתי מוכרים להכחידם? כמה שתקנו, השתקנו, נאנחנו והמשכנו? עד כמה העזנו להאמין ולקוות? כמה פעמים העזנו לעשות מעשה, לזעוק ולפעול?

מאותו שורש עצמו גוזרת העברית גם את הפועל לפקוד, לזכור. "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם", אומר האל למשה ברגע המכונן את יציאת מצרים ואת הברית בין העם לאלוהיו. "ומי לא נפקד כהיום הזה" – שם בפינו בעל תפילת הזיכרונות בראש השנה. המפקד עלול להפוך אותנו למספרים בסטטיסטיקה אנונימית ודהויה, אולם הוא עשוי להיות הרגע שבו כל אחת וכל אחד נראה, קיימת. הרגע שבו עמידתנו, בחירתנו, תקוותינו, סבלנו – נחשבים ומשפיעים.

אלוהים, זה "המגביהי לשבת", מתואר כ"משפילי לראות" (תהלים קיג, ה-ו), היינו כמי שרואה כל אדם, כמי שמושיט ידו לכל סובל, כמי שזוכר ופוקד את כל יצוריו. אנו איננו יושבים כה גבוה. מבטנו עלול בנקל לפסוח על רבים מהסובלים, במיוחד אלה שתולים את תקוותם בנו, על אלה שמציאות חיינו מחייבת אותנו לצאת לקראתם, להיאבק על זכויותיהם; בין משום שאנו האחראים והגורמים לסבלם, בין משום שלנו ניתנה יכולת מיוחדת לסייע ולהשפיע. בין כך ובין כל האחריות היא שלנו; בנו, במבטנו ובהכרעתנו תלוי גורלם. ואנו יודעים שלא פעם אנו מסיטים מבט, מתעלמים, עושים עצמנו כאילו לא ידענו, כאילו לא נקראנו לפעול.

ועוד משמעות לשורש זה, הפיקדון. "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי ה' אֵל אֱמֶת", אומר בעל המזמור (תהלים קיג, ה). ומשורר "אדון עולם" מחרה ומחזיק אחריו באמרו "בידו אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה". הרוח היא רוחנו. החובה היא חובתנו. כוח העשיה והיצירה, כמו גם גבולות היכולת והנטייה להימנע מאחריות – שלנו הם. אבל אנו נקראים להפקידם בידי אלוהים. אנו נתבעים לבטוח ביכולת להעפיל אל מעבֵר ליום-יום המייאש, המנוון, מונע היוזמה. שהרי אם נפקיד את רוחנו בידי מי ש"זֵכר כל יצור" בא לפניו, אפשר שנמצא את הכוח לעשות מעשה, לקַדֵּש את חיינו, להביא מזור ונחמה, לכונן צדק ואמת. אכן, לעולם לא תשלם מלאכה זו אולם לעולם איננו בני חורין להיבטל ממנה, לעולם עלינו לדעת שבידינו לעשותה, שעלינו להתפקד ולמלאה ככל שנוכל.

ספר "במדבר" הוא אכן ספרו של המִפקד הגדול. הוא מספר באומץ ובלא משוא פנים על רגעי השבר ואובדן האמונה, על מאבקי השליטה ותוצאותיהם. הוא מביא את דברה של היסחפות היצרים ושל הקנאות הנוראה והמכלָה. כל אלה נמנים על מציאות חייו של מי שהעז לצאת מעבדות לחירות, שנטל על עצמו את האחריות להיות אדון לחייו ועבד חופשי לאלוהיו. הרבה פרוזה יש במציאות חיים זו; מעט מאוד שירה והתעלות. אבל האומץ לפקוד את כל המעשים, למנות את כל המחדלים, להתבונן בכל המישורים שבהם התעוותה דרך החירות; הנכונות להתייצב ביום פקודה – הם הם העושים את המפקד לציווי אלוהי, הם הם המכשירים את העם ההולך אל ארצו להיות נכון להיאבק על כינון חיי אמת לפני אלוהיו. וכשיגיע לארצו, כשיקיים בה את החברה שלקראת כינונה הלך בדרכי נדודיו – תיבחן נאמנותו לעצמו ולדרכו באמת המידה של ידיעתו  להתייצב ביום פקודה ולהפקיד רוחו ומעשיו בידי הציווי האלוהי. אז יישלם המפקד הגדול, זה הסופר את "כל היצור", זה המונה את המעשים ואת הכשלונות, את התקוות ואת ההצלחות. זה המלמד על פקודתנו, היינו על אחריותנו ועל אמונתנו.