הדרשה השבועית

בהר

מה בין ספירה להר סיני?

נעמה דפני-קלן

 

פרשת השבוע שלנו, פרשת בהר סיני, היא פרשה קצרה מאוד העוסקת בדיני שמיטה ויובל. פעם בשבע שנים על האדם לחדול מלעבד את אדמתו, ולהיות תלוי בחסדי שמיים.  בלי יכולת לעבד את האדמה ולהשפיע על התנובה – על  האדם להתקיים ממה שהטבע ואלוהים מספקים עבורו. שנת היובל – שהיא שנת החמישים הבאה בסיום שבעה סבבים של שבע שנים, מרחיקה לכת אף יותר, ודורשת חלוקה מחדש של הקרקעות ושחרור העבדים.


אך מלבד ההבנה הפשוטה כי שנת השמיטה ושנת היובל הן כלים לצמצום פערים חברתיים, מעצם היותן תחנות אתחול-מחדש של הסדר הכלכלי, נדמה לי כי יש להן משמעות עמוקה יותר מבחינה תודעתית. הרב שמואל דוד לוצאטו (איטליה, המאה ה-18) מפרש: והיות תבואת השנה ההיא הפקר, היא חמלה על העניים; והיא משווה את העשיר לעני, ומשפילה גאוות העשיר, ומזכירה אותו כי כל בני האדם שווים הם. כאשר העשיר חווה על בשרו את חווית חוסר השליטה שבשנת השמיטה, של התלות בחסדי שמים (ובחסדים של בעלי שדות אחרים), הוא מזדהה לרגע עם חווית הקיום הבסיסית של העני, ואולי הוא אפילו מפנים שהוא קרוב לו, הרבה יותר ממה שהוא חשב. הבנת בעל העבדים, כי אותו עבד אינו עבד לעולם, אלא אדם בן חורין הנמצא במצב זמני של עבדות, עד להגעת שנת היובל, היא הבנה חשובה מאין כמוה. גם אם העבד ואדוניו לא יזכו בימי חייהם לחוות שנת יובל, הרי ששניהם יודעים שהעבד ובעל העבד שווים הם, או בלשון המקרא: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם".


אולם, למעשה בשנת השמיטה יש פחות יבולים לעניים. דווקא לעניים, שלא יכלו לאגור מזון מהשנה השישית, שנת השמיטה קשה עוד יותר. כמה מן המפרשים סברו כי מצוות השמיטה לא נועדה להשיג מטרות כלכליות חברתיות, אלא דתיות: פעם בשבע שנים נדרש האדם לחדול מלהישען על עמל כפיו, ולהפקיר את קיומו הכלכלי לחסדי שמים. אפשר רק לנחש את העוצמות האמוניות הנדרשות כדי להתמודד עם חוסר ודאות שכזה: מניין יגיע אוכל לשנת השמיטה ובמיוחד לשנת היובל, שהיא שנה שניה ברציפות של שמיטה? ואכן בפרשה שלנו כתוב:


וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת  הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ.  וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים
(פס' כ-כב).


השמיטה והיובל מהווים מבחן של אמונה. מבחן להתמודדות בתנאי חוסר ודאות. גם בשנים רגילות אין ודאות ביחס להצלחת היבול, בוודאי בימי קדם. אולם, השמיטה והיובל מעצימים עוד יותר את תחושת חוסר הוודאות – מה יהיה? האם יהיה מספיק אוכל? האם השדות ישרדו? האם אנחנו נשרוד?


אנו מכירים את תחושת חוסר השליטה בהקשרים רבים – לידה ומוות, תהליכים פוליטיים ואסונות טבע. בכולם, אנו ממלאים תפקיד, אך איננו ממלאים את הכול. היכולת שלנו לשליטה ולודאות מוגבלת – זהו מצב מפחיד ולעתים מעורר חרדה. במובנים רבים, גם התפילה והטקס ממלאים תפקיד זה. כמו שמורתנו דליה מרקס לימדה אותנו – התפילה מעלה חרדות ובו בזמן משקיטה אותן. אין ודאות בחיים – אני מודה על הנשמה שחזרה לקרבי, על האור, על החירות לבחור. פעמים רבות ה"מי שברך" לחולה, ליולדת, לזוג הצעיר – הם דרך לומר כי הרבה תלוי בנו, אך לא הכול. יש צורך לשמוט את תחושת השליטה מחד, ולהיאחז במשהו אחר – באמונה, בתקווה, ביחול.


ההקבלה בין מחזור השמיטה והיובל לבין ספירת העומר מתבקשת. מבחינה חקלאית, תקופת ספירת העומר היא תקופה קריטית. זוהי התקופה שתקבע את גורל הפירות – ובמיוחד את גורל שבעת המינים. פרחי הרימון, הזית, התמר והגפן נפתחים בעונה זו, התאנה חונטת פגיה וגרעיני השעורה והחיטה מתמלאים. נגה הראובני טוען, שזהו המאפיין המשותף של שבעת המינים – גורלם נקבע באיזון העדין שבין הרוחות החמות לרוחות הקרות, דווקא בתקופת העומר. אולי זו דווקא הסיבה שאת הביכורים היו מביאים רק מהם – סימן לאמונה, סימן לאנחת הרווחה של החקלאי.


תקופת העומר, אם כן, היא מעין "שמיטה זעירה", היא דרך להתמודד עם חוסר היכולת שלנו לקבוע ולשלוט. עם חוסר הודאות הנטוע בעצם הקיום האנושי. ספירת העומר נועדה למלא את תפקיד התפילה – מצד אחד היא מזכירה לנו שאנו בעיצומה של תקופה מדאיגה וחסרת וודאות, ומצד שני – נותנת לנו מנגנון מרגיע. לא רק שיש לנו מה לעשות, אלא ספירה, ובמיוחד ספירה של הזמן מקנה לנו תחושת שליטה ורוגע. לא בכדי מציעים לנו לספור עד עשר ולהירגע כשאנחנו מהירי חימה, וכנראה שיש גם תבונה בהצעה לספור כבשים לפני השינה כדי להירגע ולהפיג חרדות.


ספירת העומר – הכוללת בישראל את יום הזיכרון, יום העצמאות, ל"ג בעומר ויום ירושלים – היא הזמנה לחשוב על המסע שלנו. על היותנו מצווים לספור, לעשות ולפעול. לפעמים נצליח להקים מדינה, לפעמים נמיט חורבן ואסון. אנו חיים בעולם של אי-ודאות.


פרשת השבוע קוראת לנו לשמוט את אשליית השליטה המוחלטת ולפנות מקום ומרחב למה שמעבר לנו. פרופ' יוג'ין בורוויץ קורא לכך "צמצום הפוך" – היכולת לצמצם את האגו האנושי ולפנות מקום ומרחב לאלוהים. פרשת השבוע שלנו וספירת העומר קוראות לנו להצטמצם ולפנות מקום, כדי שנוכל להגיע למעמד כריתת הברית והבאת הביכורים מודעים לכוחותינו, אך גם למגבלותינו. כדי שנוכל ללכת בצניעות עם אלוהים ואדם. הנני מוכנה ומזומנה.