הדרשה השבועית

אמור

"בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר" (יחזקאל מד, 23)

הרב פרופ' יהוידע עמיר

לזכרו של הרב יעקב כהן ז"ל

פרשת השבוע והפטרתה עוסקות בנושא המציב קושי גדול בפנינו. הפרשה מצווה על קדושת "הכהנים בני אהרן" ומצַווה על היבדלותם במעשים, במנהגים, בנישואין ובאבלות. ההפטרה מייחדת מִצוות דומות ל"כֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי" (יחזקאל מד, טו), היינו לאותה משפחת כהנים שעמדה באתגר ההליכה בדרכי האל גם בעת שבעם פשתה התפרקות מערכים והליכה בדרכי נכר. דברים אלה הם חוליה בשרשרת ארוכה של ציוויים וביטויים המציינים את האמונה בקדושתם היתרה של הכהנים ובקרבתם היִחודית לאל, ממש כמו המצוות והביטויים המבטאים את האמונה בקדושתו היתרה של עם ישראל ובקרבתו היִחודית לאל. על הכהנים חלים איסורים ומוטל הציווי לעשות מעשים ריטואליים שאינם חלים על כלל בני ישראל. הללו אינם נטולי קדושה אולם הם 'חילונים', כמשמעותה הראשונית של מילה זו. על בני ישראל חלים איסורים ומוטלת מצווה לעשות מעשים ריטואליים שאינם חלים על יתר בני האדם, גם על בני נוח וגם על הבאים בברית נוח, אולם ישראל הם נבחרים ומרוממים מכל עם.

לשתי ההבדלות, זו שבין הכהן ל'חילוני', ובין ישראל לעמים, נודע מקום מרכזי במקרא. שתיהן נתפסות כתשתית למערכת היחסים בין האל לעמו. את ההקבלה ביניהן עורך הפסוק הידוע, הפונה אל כלל העם ערב מתן התורה בהר סיני, לאמור "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). החובה היתרה של העם מוטלת עליו מטֶבע בחירתו, ממש כמו שהחובה היתרה של הכהנים מוטלת עליהם מטבע היוולדם כצאצאיו של אהרן הכהן.


והנה, בחינה של גלגולן של הבחנות אלה בתולדות דת ישראל תגלה שוני מהותי ביניהן. אמנם, הזיכרון הדתי שימר משהו ממעמד הכהנים. לאורך הדורות העלו אותם ראשונים לתורה, העניקו להם את הזכות לברך את "ברכת הכהנים" והלוויים אף סייעו להם לקראת ברכה זו בנטילת ידיהם, ממש כאילו היו משרתים אותם בבית המקדש. בקהילות האורתודוקסיות נוהג מנהג זה עד היום. במקביל, שִמרה המסורת ההלכתית כמה מדיני הכהונה, כגון איסור נישואי כהן עם גיורת או גרושה. הלכות אלה מאיימות עד היום על אורחות חייהם של אנשים מזרע הכהונה; לא בכדי הכריעה מועצת הרבנים הרפורמיים בישראל שלא לקיים מנהג מזיק זה. אולם כל זה אינו אלא זֵכר לְמה שהיה ואיננו עוד כבר אלפי שנים. במהלך ימי הבית השני, וביתר שאת בדורות שלאחר החורבן, בחר העם להמיר את הנהגת הכהנים בהנהגה של חכמים, לומדי תורה, מורי דרך האל. המשנה קובעת נחרצות, שלמרות ההיררכיה הנשמרת כביכול בין כהן לישראל ובין ישראל-סתם לממזר, "ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ – ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (משנה, הוריות, ג, ח).  אפילו בתקופתנו, עמוסת ההזיות המשיחיות המסוכנות בדבר בניית המקדש וחידוש עבודת הקרבנות, עוד לא נמצא מי שיציע להחזיר את הגלגל אחרונית ולהעדיף כהנים על תלמידי חכמים.

ואילו בכל הנוגע להבחנה ההיררכית בין ישראל לעמים לא השתנה הרבה. "בחירת ישראל" נתפסת כמרכיב יסודי באמונת ישראל, עד כדי כך שאפילו ביהדות הרפורמית ממשיכים רבים להתייחס אליה כעניין מובן מאליו, לגיטימי, ראוי. אנו מקפידים על שוויון מגדרי ומעלים נשים וגברים לתורה. אלה כן אלה מברכות ומברכים בהתרגשות לפני הקריאה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". אמנם, רבים אצלנו  מקפידים לומר שהבחירה היא עניין של חובה מרובה ולא של זכות יתרה. אמנם, אנחנו נזהרים עד מאוד מלגזור מרעיון הבחירה מסקנות גזעניות ואף רצחניות כאחדים מדוברי הלאומנות המשיחית בישראל. אמנם, ברי לנו שאסור שלרעיון הבחירה תהיה משמעות עבור מבנה הדמוקרטיה הישראלית. ובכל זאת, רובנו איננו עוצרים לרגע לחשוב, להרהר, לשאול: האמנם? האם דינה של היררכיה זו צריך להיות כה שונה מזו שבין הכהנים לישראל? האם די לנו באפולוגטיקה המרככת בה אנחנו נוקטים ואיננו חייבים בהכרעה חד משמעית כנגד רעיון הבחירה?
*

לפני שבועות מעטים הלך לעולמו בגיל תשעים ושלוש הרב ד"ר יעקב כהן, מבחירי תלמידיו של ההוגה היהודי האמריקני הדגול מרדכי קפלן. תלמיד חכם; איש הגות ומעשה; ומעל לכול נאמן גדול לאחריות יהודית ולדמוקרטיוּת יהודית. עשרות שנים פעל בארץ לקירוב יהודים אל יהדותם; לקירוב יהודים וערבים אזרחי ישראל אלה אל אלה על בסיס שוויוני וסולידרי; להשכנת שלום בין בני שרה ויצחק לבין בני הגר וישמעאל; לשיח בין-דתי המקרב אדם לאדם ואדם לאלוהיו. הוא היה בין מקימי קהילת מבקשי דרך בירושלים ובין מעצבי דרכה כקהילה עצמאית ושוויונית, היונקת ממשנתו של קפלן ומתמודדת עם המציאות הישראלית; ואחר כך – שנים רבות לאחר הקמתה – גם כחלק ממשפחת הקהילות המתקדמות בישראל.

הוא היה סופר פורה, בעיקר בשפת אמו, באנגלית, אולם גם בעברית. בשלוש שנות חייו האחרונות ראו אור שלושה ספרים פרי עטו. הם הצטרפו לספרים ולמאמרים הרבים שכתב כל חייו, כחוקר, כמחנך וכהוגה. בשנת 2010 ראה אור ספרו "היהדות בעידן הבתר הלכתי". שנה אחר כך "כינונה של יהדות דמוקרטית". (שניהם באנגלית, הפרטים למטה) ביום פטירתו, כה ניסן תשע"ב, ראה אור ספרו העברי, שעליו עמל יחד עם תלמידו-חברו הרב בנג'י גרובר, סולם יעקב: מחשבות יהודיות. הספר ראה אור בהוצאת כרמל וביוזמת מרכז מרדכי מ. קפלן שבקהילת מבקשי דרך, עוד אחד ממפעלי החינוך והתרבות שיעקב הקים ואהב כל כך. בשערי הספר, שאותו עמדה לי הזכות לערוך ולהביא לדפוס, פרושה משנתו בשורה ארוכה של תחומים. היא מובעת בענווה, באומץ, בישרות ובלא מורא.

הוא הכריז בקול גדול, שהגיעה שעתו של רעיון "בחירת ישראל" להיות מוסר מעל סדר היום היהודי, הדתי והתרבותי. הוא התנגד גם לרעיון "אור לגויים", גלגולו החילוני של רעיון זה, הטומן בחובו הנחה כאילו יִחודנו שונה מיחודם של אחרים, כאילו בדרכנו טמון אור גדול לאנושות, שונה ויתֵר על האור העשוי להיות טמון בדרכם של עמים, דתות ותרבויות אחרים. וכך אמר לרב גרובר: "אנו מוכרחים למצוא את יעודנו לא בבחירה הקובעת את גורלנו ואת אופיינו, אלא בתכנית חיים מוסרית שנעצב לעצמנו...  יחודנו יוכר במידת הצלחתנו לסלול דרך לחברה הגונה, ולעצב אופקים חדשים ונרחבים לרוח האדם".

ועוד אמר על רעיון הבחירה שאותו ביקש לבטל מכול וכול: "אני מבין אמנם שיש המנסים להציל את הרעיון, משום שאלפי שנים היה חשוב כל כך לעם שלנו, והם אינם מוכנים להשליך אותו סתם כך. אני מנסה להבין אותם, לדון אותם לכף זכות, לכבד אותם. אך אני מתנגד נחרצות לדרך זו, למרות כל ההסברים וניסיונות המיתון השונים. כאשר אדם אומר בתפילתו 'אשר בחר בנו', יש לי בעיה עם הרעיון. מבחינה לשונית, בחירה היא תמיד בין אחד לאחר. בחירה היא תמיד 'מ': "אשר בחר בנו מכל העמים", "נתן לנו תורת אמת" ולא להם, "ולא נתתו [את יום השבת] לגויי הארצות". אינני מקבל זאת. משמעות רעיון הבחירה היא שאין תורות אמת אחרות או שאין תורות הבנויות גם הן על האמונה בערכן. אני פוסל את רעיון הבחירה מפני שהוא עומד על האמת האחת והיחידה שיש לקבוצה אחת. אם אלוהים נתן לנו את התורה הנפלאה הזו, הוא לא נתן אותה לאחרים. ואני שואל לָמה? בזכות מה?"
*

האיש יעקב איננו. צאצאיו, אוהביו מתאבלים על לכתו. דבריו עמנו. הם מהדהדים וקוראים לדיון, למחשבה, לנכונות לעשות מעשה. הם עומדים כאתגר לפני המסכימים עמו כמו לפני החולקים עליו. הם תובעים מאתנו להקשיב ולהכריע. הם מבקשים להעניק לחיינו משען ומשמעות, להרבות שלום וצדק.

ברגעים אלה, אני מבקש לשוב אל ראשית הפרשה, אל פתיחת תיאור הלכות הכהונה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" (ויקרא כא, א). מה משמעותה של החזרה על עניינה של האמירה, "אמור אל ... ואמרת". המדרש ער לצורה יחודית זו, שאין כמותה במקרא כולו. אחת מדרכי ההתמודדות שהוא מציע היא שמדובר באמירה מתוּוכת, באמירה כפולה (ע"פ ויקרא רבא, אמור, כו). משמעות הדבר שהכתוב חש שבין דְבר האל לדָבר הנאמר לכהנים קורה משהו, חל תהליך. משה, המִצטווה לומר, הוא זה שצריך לפרֵש את משמעות מעמד הכהנים. הוא זה המגדיר את יחודם ואת ההלכות החלות עליהם. תפיסתו האנושית היא המעצבת את הכתוב, בבחינת פירוש לְמה שהוא מבין כרצון האל וכמצוותו. פירוש אנושי, גם כשהוא נעשה על ידי גדולי רוח, בכוונה טהורה וברוח ישרה, אינו יותר מפירוש אנושי. הוא נתון לטעות, לשינוי המתחייב משינויי הזמנים, לבחינה מוחדשת.

היהדות המסורתית עשתה זאת במידה רבה, אם גם בלא שתאמר כך בפירוש, בכל הנוגע לבחירת הכהנים. אנחנו נתבעים לעשות זאת, באמירה מפורשת ובקול גדול, בכל הנוגע לרעיון בחירת ישראל. במיוחד במדינת ישראל, במיוחד לנוכח הסכנות הממשיות והחמורות שהוא מציב בפנינו במציאות הפוליטית והחברתית שיצרה הציונות. זהו שלימד אותנו יעקב; זו המִצווה שאנו מצוּוים  בה לאחר לכתו. רק כך נדע להבחין לאמתו "בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר". יהי זכרו ברוך. 


Judaism in a Post-Halakhic Age, Boston: Academic Studies Press, 2010
 Democratizing Judaism, Boston: Academic Studies Press, 2011