הדרשה השבועית

תצוה

כיצד זוכרים וכיצד לא שוכחים - "שבת זכור"

הרב יהורם מזור

השבת אני חוגג את השנה הארבעים ותשע לעליתי לתורה כבר מצווה. מספר רציני לכל הדעות, אשר רק יחמיר ויגדל ככל שהשנים יעברו. מכל הפרשות שאנו קוראים במהלך השנה וההפטרות הנסמכות אליהן נפלה בחלקי שבת מיוחדת והיא השבת שלפני פורים. בעצם זו איננה ממש השבת הסמוכה ליום הולדתי משום שנולדתי ב-ח' אדר א' תש"ח אבל בשנת תש"ך, כשהגיע זמני להיות בר מצווה לא היתה השנה מעוברת ולכן בר המצווה שלי היה סמוך לפורים וההפטרה היתה של שבת " "זכור". כך במקום הפטרה של חמשה עשר פסוקים בערך זכיתי בהפטרה של שלושים וארבעה פסוקים. אבל יותר מזה, נפלה בחלקי הפטרה שיש בה דילמה מוסרית קשה ביותר.

במפטיר הענין עדיין איננו כל כך קשה: זכור... לא תשכח ... תמחה את זכר עמלק.... לא ממש הוראות ברורות והנחיות כיצד להתנהג. אבל כשאנו מגיעים להפטרה הענין המוסרי מתעצם משום ששם נאמר במפורש: לך והכיתה את עמלק... ולא תחמול עליו... והמתה מאיש עד אשה, מעלל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור.

כבר כילד כמעט בר מצווה לא היה לי ממש ברור מה בדיוק קורה בסיפור. המלמד שלי סתם ולא פרש. באותם הימים לא כתבנו דרשות. אלה, אם בכלל, נכתבו על ידי המלמד ועסקו בכל מיני דברים שהבטחנו שנקיים וכולם ידעו שלא נקיים, כמו למשל לשמור מצוות או להניח תפילין. וכך - השאלה הגדולה מדוע יש להרוג את כולם, כולל ילדים נשים וזקנים ובעלי חיים נשארה ללא פתרון.

כאשר ניסיתי להיות אורתודוכסי, כשהייתי בן תשע עשרה, שוב נתקלתי בצווי. בשבת "זכור" הייתי במחנה 80. קצין הדת הדגיש בפנינו כי כאשר אנחנו שומעים את המפטיר אנחנו חייבים להתכוון לפעול ממש כמו שמצווה. משמעות הדברים הייתה כאילו ברורה: אם נתקל בעמלקי או באשתו, ילדו, סבו, חמורו או שורו יש להרוג אותם. נקודה. שאלתי את עצמי ואת הסובבים אותי שאלות פשוטות: קודם כל מי אלו העמלקים? את מי בעצם להרוג? והשאלה השניה - למה? – תשובה לא קבלתי.

שבת "זכור" של שנת שבעים ושתים היתה נקודת המפנה. נשארתי בשבת בדירת הסטודנטים באוניברסיטת הנגב בבאר שבע. ידעתי שאלך בערב לקבלת שבת, בקהילה ליהדות מתקדמת. ישבתי בספריה והתחלתי לקרוא והתגלו בפני חדש ישן כאחד. מצד אחד הישן – הצווי כלשונו, ומצד שני ההתמודדות החדשה עם השאלה.והנסיון לתת תשובה אחרת. כך גליתי כי גם בתוך העולם ההלכתי יש ספקות והדברים אינם בדיוק כפי שהם נשמעים! הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה מלמד:

כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם ... לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום בין אדומי בין מצרי בין עמוני בין מואבי בין כושי בין שאר האומות אחד הזכרים ואחד הנקבות מותרין לבא בקהל מיד. (רמב"ם משנה תורה הלכות איסורי ביאה פרק י"ב הלכה כה)

דברי הרמב"ם באים בעקבות משנה ידים בה אנו לומדים:
בּוֹ בַיּוֹם בָּא יְהוּדָה גֵּר עַמּוֹנִי וְעָמַד לִפְנֵיהֶן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם, מָה אֲנִי לָבוֹא בַקָּהָל. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָסוּר אָתָּה. הַכָּתוּב אוֹמֵר (דברים כג), לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי וְגוֹ'. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מֻתָּר אָתָּה: וְכִי עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים בִּמְקוֹמָן הֵן, כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאֻמּוֹת...הִתִּירוּהוּ לָבוֹא בַקָּהָל. (משנה ידיים ד', ד)

הרמב"ם אומר כי אסורי המקרא על מצרים ואדומים, מואבים ועמונים אינם עוד בתוקף. אומנם הרמב"ם אינו מונה במפורש את העמלקים, אבל אפשר להניח ללא כל שמץ של ספק שהוא התכוון גם אליהם.

רבי משה בן נחמן, הרמב"ן, מתיחס בפרשנותו אל הצווי הזה כאל צווי חינוכי ומלמד אותנו:"זכור את אשר עשה לך עמלק". והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטוינו למחות את שמו. (פירוש הרמב"ן לדברים כ"ה 17-19)

הצווי הוא לספר את מעשה העמלקים לבנינו ולדורות הבאים אחרינו. הרמב"ן לא קורא כאן קריאה מעשית, אלא כאמור עניין חינוכי.רבינו בחיי עוד מרחיק לכת ואומר שפרשית זכור נסמכה לפרשית הצדק במידות ובמשקלות משום שמי שעושה ופועל באי צדק סופו שהקב"ה מביא עליו אויבים שיפגעו בו. תהליך חינוכי ובודאי לא בצועי.

נסמכה פרשת עמלק [לפרשת המידות והמשקלות] ללמדך שאם שקרתם במדות הוי דואג מאויב, שנאמר (משלי יא, א-ב): "מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה' וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ: בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן ..." רצתה התורה לסיים כל עושה עול ולהסמיכו אל עמלק, שהקב"ה משליט האויב על כל מי שעושה עול במדות. (רבנו בחיי למקום בדברים כ"ה)

ספר התודעה המודרני גם הוא הולך באותה גישה ומדגיש שכדי לקיים את המצווה עלינו לשמור בלב ולזכור בפה את רשעותו של עמלק. עלינו להמשיך לספר את הסיפור עד שלא תשאר בעולם כל השפעה עמלקית.

מצוַת עשה מן התורה על כל ישראל לשמור בלב איבה ושנאה לעמלק ולזרעו, ולזכור בפה את רשעותו, ונספר זאת לבנינו ולדורותינו מה עשה לנו אותו רשע בדרך בצאתנו ממצרים; עד אשר נאבד את זכרו מן העולם ונמחה את שמו שלא ישאר לו שריד ופליט, לא נפש אחת זכר או נקבה, ולא שום דבר אחר שנקרא על שמו. (ספר התודעה, שבת זכור)

עם השקפה כזאת, שאיננה מפרשת את הכתוב פירוש מעשי כפשוטו, אלא נותנת לו פירוש חינוכי, אני בהחלט יכול לחיות. לכן אני יכול לחזור לסיפור התלמודי האהוב עלי כל כך אשר מייצג את הגישה החינוכית כעדיפה על הגישה המעשית של מצוות זכור. זהו אחד הסיפורים אודות ברוריה, האישה הלמדנית היחידה בעולם התנאי:

אותם בריונים שהיו בשכנות לרבי מאיר והיו מצערים אותו. בקש רבי מאיר להתפלל עליהם שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: מה דעתך הרי כתוב יתמו חטאים ולא כתוב יתמו חוטאים, וראה מה כתוב הלאה ורשעים עוד אינם. כיוון שיתמו חטאים לא יהיו רשעים. התפלל עליהם ויחזרו בתשובה ולא יהיו רשעים. התפלל עליהם וחזרו בתשובה. (ברכות דף י/א בתרגום)

ברוריה האישה החכמה הבינה יותר טוב מרבי מאיר בעלה כי יש לשנות את ההתנהגות הפרועה, השלילית, אבל אין צורך להרוג את המתנהגים בצורה שלילית.

אז גם נתקלתי בדבריו של הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן. בספרו, במשעול, ברגמן אומר: " הייתי חפץ, אילו ניתן לי, לעזור לעקור את תסביך עמלק מתוך לבנו. שהרי זוהי ירושה קשה מאוד, אשר ההיסטוריה שלנו השאירה בתודעתנו. אנו מוקפים אויבים ומבחינה מסוימת היה דבר זה טבעי, כל זמן שנלחמנו מלחמה בודדת ומבודדת בעד האמת של המונותאיזם נגד עולם של עובדי אלילים. אולם אנו מקווים ומתפללים לזמן שבו יימחה זכר העמלק מלבנו..." ברגמן מתאר בדבריו את אלו המנסים להפוך את העמלק לענין עכשוי ולתת לו מדי פעם דמות חדשה: פעם נאצי והיטלר כמובן, פעם מצרי, פעם סורי או לבנוני, הכל על פי הצורך כאן ועכשו.

בתנועה הרפורמית יש לשאלות שהעליתי לפחות תשובה טכנית. לא חייבים לקרוא הפטרות ארוכות ואפשר אפילו לקצר. אפשר לספר על מלחמתו של שאול בעמלק, עד לקטע המתאר את הנצחון של שאול ועל כך ששלל רב הובא לממלכת ישראל מהקרבות.

אפשר להאריך ולקרוא כמעט את הכל, עד סוף פסוק ל"א ולספר את עלילות המאבק בין שאול ושמואל, כשסיפור המלחמה בעמלק מהווה רק את סיפור הרקע, ולסיים יפה: שאול ושמואל מתפייסים ומשתחווים יחד לה'. ואפשר להוסיף עוד את ארבעת הפסוקים האחרונים על שמואל שהורג, במו ידיו, את אגג מלך עמלק. תיאור שלטעמי לא מוסיף יותר מדי כבוד לשמואל הנביא.

אני הולך עם הגישה היותר הומנית של שבת זכור. אני מעדיף הפטרה קצרה על ארוכה, ואם אפשר למעט בתיאורים של שפיכות הדמים. אין אני מנסה לצנזר את דברי המקרא. אבל יש פרשיות עליהם נאמר שרצוי שיקראו בלחש. תאורים העלולים לגרום למחשבות בדבר צווי המקרא על השמדת עם ראוי להם להקרא בלחש ולהשתדל לא להזדהות אתם כלל.