הדרשה השבועית

תרומה

משכן וקרבת אלוהים

 הרבה גליה סדן

כך כתב יהודה הלוי בספרד במאה ה-11 בשיר שקטעים ממנו מובאים בסידורנו:
יָהּ, אָנָה אֶמְצָאֲךָ? / מְקוֹמְךָ נַעֲלָה וְנֶעְלָם!
וְאָנָה לֹא אֶמְצָאֲךָ? / כְּבוֹדְךָ מָלֵא עוֹלָם!
 
הַנִּמְצָא בַקְּרָבִים / אַפְסֵי אֶרֶץ הֵקִים,
הַמִּשְׂגָּב לַקְּרוֹבִים, / הַמִּבְטָח לָרְחוֹקִים,
אַתָּה יוֹשֵׁב כְּרוּבִים, / אַתָּה שׁוֹכֵן שְׁחָקִים.
תִּתְהַלֵּל בִּצְבָאֲךָ   / וְאַתְּ עַל רֹאשׁ מַהֲלָלָם,
גַּלְגַּל לֹא  יִשָּׂאֲךָ / אַף כִּי חַדְרֵי אוּלָם!
 
וּבְהִנָּשְׂאֲךָ עֲלֵיהֶם / עַל כֵּס נִשָּׂא וָרָם,
אַתָּה קָרוֹב אֲלֵיהֶם / מִרוּחָם וּמִבְּשָׂרָם,
פִּיהֶם יָעִיד בָּהֶם, / כִּי אֵין בִּלְתְּךָ יוֹצְרָם.
מִי זֶה לֹא יִרָאֲךָ   / וְעַל מַלְכוּתְךָ עֻלָּם?
אוֹ מִי לֹא יִקְרָאֲךָ   / וְאַתָּה נוֹתֵן אָכְלָם?
 
דָּרַשְׁתִּי קִרְבָתְךָ, / בְּכָל  לִבִּי קְרָאתִיךָ,
וּבְצֵאתִי לִקְרָאתְךָ   / לִקְרָאתִי מצָאתִיךָ,
וּבְפִלאֵי גְבוּרָתְךָ / בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ.
מִי יֹאמַר לֹא רָאֲךָ? / הֵן שָׁמַיִם וְחֵילָם
יַגִּידוּ מוֹרָאֲךָ / בְּלִי נִשְׁמַע קוֹלָם!
 
הַאֻמְנָם כִּי יֵשֵב / אֱלֹהִים אֶת  הָאָדָם?
וּמַה יַחְשֹׁב כָּל  חוֹשֵׁב, / אֲשֶׁר בָּעָפָר יְסוֹדָם –
וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב / תְּהִלּוֹתָם וּכְבוֹדָם!
חַיּוֹת יוֹדוּ פִלְאֲךָ / הָעוֹמְדוֹת בְּרוּם עוֹלָם,
עַל רָאשֵׁיהֶם כִּסְאֲךָ ¬  / וְאַתָּה נוֹשֵׂא כֻלָּם!
 
יהודה הלוי עוסק בשירו באחד מן הפרדוכסים היסודיים באמונתנו: האמונה באל שלא נמצא בשום מקום, אל מופשט ורחוק. יחד עם זאת הוא בכל מקום, אמיתי וקרוב כאהוב ממש.

ההוראות המפורטות שנותן אלוהים למשה ולעם כולו מכריחות אותנו להתמודד עם הפרדוכס הזה – הנה אך לפני שתי פרשות קראנו "אנכי ה' אלוהיך...לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ואילו עכשיו: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם." ולא סתם מקדש – אלא כזה העשוי ממיטב החומרים.

פרשני כל הדורות נדרשו לשאלה זו – כיצד ייתכן שהאל המופשט זקוק למשכן, מה תפקידו של המשכן ועל איזה צורך הוא עונה. וכך נאמר במדרש שמות רבה (פרשה ל"ג סימן א):

משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו [המלך]: בתי שנתתי לך יחידית היא. לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי: שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי, שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי.

כך אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה. לפרוש ממנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול. אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: ועשו לי מקדש.

לכאורה המדרש מתייחס למקדש ממש, למשכן האל, לבית הכנסת. משכן האלוהים מזכיר לנו, על פי המדרש, את קיומו של האל ואת העובדה שהוא-הוא שמסר לנו את התורה, בתו-יחידתו, ועלינו להוקיר ולהעריך את האוצר שהפקיד בידינו.

אבל המדרש אומר יותר מזה. עלינו לעשות לאל, למלך, קיטון אחד בכל מקום שאליו אנחנו הולכים. ומכאן, שעלינו לעשות לו קיטון בליבנו, לדאוג שנזכור אותו ואת תורתו בכל עת ובכל מקום.
* * *

מבין שמונה מדרגות הצדקה שקבע הרמב"ם, שהראשונה שבהן היא לתת לעני הלוואה או לעשות עמו שותפות ולהוציאו ממעגל העוני. אני רואה חשיבות גדולה דווקא במדרגה החמישית: "שיתן לו בידו קודם שישאל". אומר הרמב"ם: מצווה עלינו לתת לעני עוד לפני ששאל, עוד לפני שביקש מאיתנו עזרה. ומדוע אני חושבת שדווקא מדרגה זו חשובה? מפני שהיא איננה נובעת מן השכל הישר או ההיגיון, היא איננה טכנית. מדרגה זו של צדקה מצריכה דבר-מה אחר – היא מצריכה רגישות. לעזור לאדם אחר עוד לפני שהוא מבקש פירושו לפקוח עיניים ולפתוח את הלב, להתבונן סביב ולחשוב בעצמנו מי הוא או מי היא הזקוקים לעזרה.
* * *

פורים בפתח, וכולנו מתחילים להיות עסוקים בו. בעיקר בכל הנוגע לפולקלור – קניית תחפושות והכנתן. אבל אולי לא רק בזה, אלא גם במצוות החג – מתכננים היכן נקרא את המגילה, מצטיידים במעט משקה ומכינים מטעמים למשלוחי המנות. אבל מצווה אחת אנחנו נוטים לשכוח – מצוות המתנות לאביונים.

פורים מעניק לנו הזדמנות מצוינת ליישם את המדרגה החמישית מבין מדרגות הצדקה של הרמב"ם – לתת לו קודם שישאל. ולא לאחד, אלא לפחות לשניים. ובנדיבות, למען יוכלו לשמוח עם כל עם ישראל.

בניית מקדש בתוכנו היא בניית הרגישות הזו. לעשות לעצמנו, בכל מקום שאנחנו הולכים, ממש בליבנו, קיטון אחד, כדברי המדרש, שיזכיר לנו את התורה ומצוותיה. שיזכיר לנו את האל שנתן לנו אותה ושברא את כולנו שווים, אלה שיש להם ואלה שיש להם פחות.
* * *
כאשר מסיים העם לבנות את המקדש, נאמר בפרשת פקודי (ל"ט, מ"ג): "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציווה ה' כן עשו, ויברך אותם משה".

על כך שואל המדרש (ספרי במדבר, פסקה קמ"ג, עמ' 191): "מה ברכה ברכם? אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. והם אומרים: 'ויהי נועם ה' אלוהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו' ".
יהי רצון שתשרה שכינה בכל מעשה ידינו – אם בזהב ובכסף, אם בבדים ובניירות צלופן, ואם בבניית מקדש רוחני לאלוהים – לב טוב יותר ועולם טוב ומתוקן יותר.

שבת שלום!