הדרשה השבועית

וארא

קוצר רוח ועבודה קשה

הרבה גליה סדן

 

פרשת "וארא" איננה פרשה של ברכה, ואיננה פרשה של שלום. היא פרשה של מאבק בין משה לפרעה, בין האל לפרעה, בין משה לעם ובין משה לבין עצמו.


בתחילת הפרשה שוב מוצא את עצמו משה ניצב מול העם: "וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".


מדוע לא שמע העם אל משה, שבא לבשר להם על הגאולה הקרובה? מהי אותה "עבודה קשה" שבגללה הם אינם פנויים להקשיב?


במדרש רבה לספר שמות נאמר: "היה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה". עבודה זרה! העם לא מוכן לוותר על עבודת האלילים המצריים, ולקבל על עצמו את האמונה ב-ה'.


ואולי עבודה זרה זו היא אותם העניינים הקטנים הטורדים את מנוחתנו ביומיום, אותן הזוטות המטרידות הממלאות את חיינו ואינן מאפשרות לנו להקשיב, לפנות תשומת לב. על אחת כמה וכמה עבדים, העסוקים במכסת העבודה שעליהם לספק.


המדרש, האומר כי אותה "עבודה קשה" היא עבודה זרה, אומר בעצם שהשעבוד של בני ישראל היה לא רק שעבוד פיזי, אלא גם שעבוד רוחני.


והוספנו: גם שעבוד פסיכולוגי, המצמצם את עולמו של האדם ל-ד' אמותיו.


אם כך ואם כך, לתגובתם השפעה קשה על משה: "וידבר ה' אל משה לאמר: בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו. וידבר משה לפני ה' לאמר, הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים".


כבר שמענו על תלונתו של משה בדבר אי יכולתו להתבטא: "כבד פה וכבד לשון אנוכי".
אולם פה הוא משתמש בביטוי חריף אף יותר: "ערל שפתיים". מה זאת אומרת ערל שפתיים? מפרש רש"י: "אטום שפתיים". ערלה אזנם=אטומה אזנם, ערלי לב=אטומים מלהבין. על פי רש"י, העם ערל אזניים ואינו שומע, ומשה ערל שפתיים ואינו יכול לדבר. כלומר משה איננו יכול להתבטא, איננו מוצא את המילים המתאימות. וקסוטו פרש: "כבד פה ולא אוכל לדבר לפני מלכים". כלומר פגם פיזי, ואנחנו מכירים את המסורת שמשה גמגם.


בואו נבחן אפשרות נוספת.
אדם ערל הוא אדם שלא נכרתה עימו ברית, שלא עבר ברית מילה. ייתכן, שמשה לא חש בטוח בברית עם אלוהיו. או שהוא אינו חש בטוח בברית, בקשר, שיש לו עם העם. הוא מדבר אליהם, ולא נוצר קשר, לא נוצר חיבור, לא נכרתת ברית של שותפות מטרה ושותפות גורל. העם קטן-אמונה ואין לו כוח להקשיב, ומשה, בעקבותם, מאבד את האמונה ביכולתו, בכוחו.


אולי ראוי שנשאל את עצמנו, באילו מצבים בחיינו אנחנו כל כך קטני אמונה, כל כך נגררים אחר השיגרה, עד שלא נותר בנו פנאי לרוחניות, לא נותר בנו פנאי לאחר, לא נותר בנו פנאי להקשיב.
ואולי, בעקבות הפרשה, גם נהייה מודעים יותר להשפעה של חוסר ההקשבה שלנו על האחר, זה שפנה אלינו. כיצד הוא או היא, כמו משה, מאבדים את הביטחון העצמי שלהם בגלל חוסר הפנאי ואי ההקשבה שלנו, על אף שאנחנו אולי לא התכוונו להרע להם.


אבל נזכור גם שבסופו של דבר נוצר הקשר הזה בין שני הצדדים. בסופו של דבר למד משה להתבטא היטב, והעם למד להקשיב לו. לפני מותו נואם משה לפני העם את כל הנאמר בספר דברים, ככתוב בדברים פרק א': "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל".

עם קצת יותר מאמץ, אפשר להקשיב.


עם קצת יותר בטחון ובגרות, אפשר להתבטא בחופשיות ובפתיחות.


שתהייה לכולנו שבת של תקשורת טובה בינינו לבין יקירינו, שבת של שיחה בנחת, לב פתוח ואוזן קשבת.