הדרשה השבועית

ויגש

מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד-לָשׁוֹן (משלי יח,כא)

אורי לם

 

בפרשות הקודמות יוסף היה צעיר, חולם חלומות, אבל את חלומותיו שנאו אחיו, וכשהזדמנה להם השעה זרקו אותו לבור יבש וחשוך. בתוך הבור, ובמשך האירועים שקרו לו בהמשך, היה ליוסף מספיק זמן כדי לטפח ולהצמיח את האכזבה, הכאב והכעס שהיו בתוכו.

הזמן עבר. יוסף הוא כבר לא יוסף, אלא צָפְנַת פַּעְנֵחַ ─ כינויו של יוסף בפי פרעה ─ נשוי לאריסטוקרטית אָסְנַת בַּת פּוֹטִיפֶרַע ואב לשני ילדים: מנשה, אשר גרם לו לשכוח את הסבל בידי האחים; ואפרים, שגורם לו להרגיש גאה ומוצלח בארץ הזאת שאליה הוא הגיע כעבד.

בהמשך אנו עוברים מתקופת הבור היבש אל תקופת מצרים היבשה. יוסף איננו חולם עוד. הוא עכשיו איש עשייה, השולט בעם המצרי ודורש מהם מסים גבוהים תמורת מזון. כאשר אין עוד מה להוציא מהאנשים, יוסף גורם להם לוותר על אדמתם ולמכור את הנכס היחיד שנותר להם: את הכוח שבידיהם. כל יד וכל רגל במצרים היתה תלויה בהחלטות ובמצבי הרוח של אדם אחד מריר: יוסף.

זה מה שמחכה לבני יעקב כאשר הם יורדים למצרים כדי לקנות אוכל. הם באים ומשתחווים מול יוסף, שהכיר אותם, אך הוא מתנכר אליהם. כנראה ששנים הוא המתין לרגע הזה. הוא מאשים אותם בריגול ושולח אותם לכלא למשך שלושה ימים, כשהוא מאזין ושומע את הפחדים והחששות שהם מעלים ─ אך הם אינם מודעים לכך. לא עלה על דעתם שהשליט המצרי מבין את שפתם. שלוש פעמים מסתיר יוסף את דמעותיו, אבל כשהוא מול הציבור ─ הוא מאשים, הוא עוצר, הוא דורש, הוא תוקף.

"וְאֶת-גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן" (בראשית מד, ב). יוסף מאשים בגנבה דווקא את אחיו הקטן, בנימין, בנה של רחל אמו. יהודה נשאר המום בהצגה הנוראית הזאת, שהשחקן המרכזי בה הוא  דיקטטור בעל כוח בלתי מוגבל. בכל זאת הוא מעיז ואומר: "מַה-נֹּאמַר לַאדֹנִי, מַה-נְּדַבֵּר, וּמַה-נִּצְטַדָּק?" (שם מד,טז). אין מה לומר. כולם מבינים את הפארסה. אבל ליוסף יש את הכוח. צָפְנַת פַּעְנֵחַ הוא כמעט הכל יכול בארץ מצרים.

מה עובר בראשו של יהודה? אפשר לדמיין שהעבר חוזר לרדוף אותו. הוא ואחיו זרקו את יוסף  לבור באמצע המדבר, אך לא רצו לטמא את ידיהם. יוסף היה אמור למות לבד בתוך הבור כשאיש אינו שומע את צעקותיו. האחים המציאו את גרסתם ליעקב: "זֹאת מָצָאנוּ: הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם-לֹא." (שם לז, לב) ויעקב מגיב: "כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ" (שם לז, לג). האחים היו בטוחים, כמו כל רוצח, שאף אחד לא ידע מה באמת קרה.

אבל יהודה לא מסוגל לנהוג כרוצח בדם קר. הוא מציע לאחיו פיתרון אחר: "מַה-בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ אֶת-דָּמוֹ? לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא" (שם לז, כו-כז). יוסף שורד בזכות אחיו יהודה.

עכשיו יהודה נמצא במצב ההפוך. השליטה על המצב בידי יוסף והוא זה ששם את אחיו בסוג של בור חשוך ויבש, ללא מוצא. איך על יהודהלהגיב? איך הייתם מגיבים?

הפרשן חיים פלטיאל מציג תגובה אפשרית ליהודה: כאשר יוסף מאשים את בנימין בגנבה, יהודה התפרץ וצעק בצורה כל כך חזקה וכואבת עד כי קולו נשמע בכל ארץ מצרים, ואפילו בארץ כנען. אולי זו קריאה לאחים לצאת כנגד יוסף, הרודן המצרי.

עם זאת, אני מדמיין שיהודה הגיב אחרת. אני מתאר לעצמי שקודם כל הוא נשם נשימה עמוקה, התמודד עם כעסו, מסתכל לתוך עיניו של יוסף, וממלמל בקול נמוך: "אדוני, אני פונה אליך ומבקש מקרב ליבי, שתתן ​​לי לומר מילה באוזניך". אל מול המילים הקשות והמאיימות של השליט המצרי, בוחר יהודה שלא להגיב באותה דרך אלימה. הוא בוחר לדבר אל ליבו של יוסף: "יש לנו אב קשיש ולידו בנה הקטן של אשתו השנייה, האהובה. הם היו שני בנים, אבל הבכור מת וגם האם נפטרה מזמן. אבינו ימות אם יאבד גם את בנימין. אדוני, אני אשאר כעבד במקום אחי הקטן. כך אתה תעניש אותנו, אבל אבא שלנו לא ימות מצער."

לכאורה, צעקת הכעס של יהודה שנשמעה בכל ארץ כנען נמצאת רק בדמיון של הפרשן חיים פלטיאל. אך גישתו העדינה של יהודה בדבריו אל יוסף מביאה את האחרון לחוסר יכולת להתאפק. קולות הבכי כל כך חזקים עד כי כל מצרים שמעה.

איך יוסף באמת הגיב? איך הייתם מגיבים לבקשה כזאת? זו הפעם הראשונה והיחידה שיוסף פנה לאחיו בפייסנות: "וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו... וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי?... גְּשׁוּ-נָא אֵלַי. וַיִּגָּשׁוּ. וַיֹּאמֶר: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה... וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם; וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ." (שם מה, ד-טו).

שתי אפשרויות לתגובה עמדו בפני יוסף, עומדות בפנינו תמיד. אפשר לצאת בקול צעקה גדולה, באלימות פיזית או מילולית. ואפשר לדבר בעדינות, ישר אל לבו של זה אתו אנו מתעמתים. יהודה בחר בדרך השניה והצליח. ואולי נלמד ממנו, כנאמר בספר משלי: מַעֲנֶה-רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה (משלי טו, א).