הדרשה השבועית

וישב

אֲדֹנָי אלהים דִּבֶּר – מִי לֹא יִנָּבֵא

הרב פרופ' יהוידע עמיר

קריאת התורה בשבתות השנה מסמלת את מקצבה המוכתב והמורגל של השנה, משבת בראשית, הבאה מיד לאחר שמחת-תורה, ועד לפרשת 'וזאת הברכה' שתיקרא בשמחת-תורה בשנה שלאחר מכן. בעם ישראל נהגו אמנם גם מנהגי הקריאה האחרים, הארץ ישראליים, שבהם התארך מחזור הקריאה בחמשת החומשים שלוש ואף שלוש וחצי שנים, אולם גם אז היה המקצב קבוע ומוכתב על פי סדר הדברים בתורה. רק בימי המועד יש  מקום למסורות מאוחרות להתערב. קביעת הפרשיות לימים אלה עשויה לבטא משהו מהאופן שבו נתפש המועד, הובנו דגשיו. כך אנו עשויים כיום לשאול האם נכון הוא לקרוא בתורה בחג העצמאות, ואם כן, מה מתוך מהלכו של החומש יתאום את תוכני החג. וכמו חג העצמאות – כך ימי הזיכרון הקודמים לו ומציבים גם הם שאלות של משמעות, של ערך, של עיגון החדש בתשתחיות העבר.

שונות הן ההפטרות, אותם פרקים מספרי ה'נביאים' שהמסורת הצמידה לפרשיות. בחירת ההפטרות, כל כולה עניינה של המסורת הוא. הוא הלך והתפתח במהלך הדורות ואין פלא, אפוא, שיש הבדלים משמעותיים בין עדות שונות באשר לבחירת ההפטרה, כולה או מקצתה. גם אנו, היהודים הרפורמים, חשים כאן שמידת החירות שאנו מחויבים בה רבה יותר. שהרי, ההכרעה לראות בטקסט הסיפורי או הנבואי 'הפטרה', ולשייכה לפרשה מסויימת, הוא כולו עניינה של בחירה מאוחרת, בת-חורין, פרשנית. אמנם, יש להודות שלעתים הקישור בין פרשה להפטרה הוא מלאכותי וחיצוני. אולם יש וההפטרה מאירה באור פרשני את הפרשה ומעניקה ממד נוסף של הבנה ושל התמודדות. יתרה מזאת, לעתים היא עושה זאת שלא מכוח העניין הישיר שבגללו הודבקה לפרשה, אלא דווקא מכוחם של יסודות אחרים המצויים בה.

כך הוא בפרשת השבוע שלנו. עיקרה  סיפורה הטרגי והנאדר של משפחת בני יעקב, המכונים לא פעם סיפורי 'יוסף ואחיו'. אחד משיאיו המכוערים של סיפור זה היא מכירתו של יוסף למצרים. המסורת, המשותפת במקרה זה לעדות השונות, צרפה לפרשה את דברי הנביא עמוס ב,6 – ג,8. אלה נפתחים בתלונתו על חטאי ישראל, שהראשון בהם הוא "מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק". בין אם ה'צדיק' המדובר הוא יוסף, כפרשנויות מסורתיות אחדות, בין אם לאו, הקישור נראה ברור. המכירה הנפשעת של חסר-האונים החף מפשע היא חטא נורא שבני ישראל ישלמו עליו מחיר כבד. בפרשה – מחירה של הסתבכותם של בני-יעקב עם 'אדוני הארץ' המצרי; במסורת המאוחרת – עינויים עד מוות של עשרת חכמי ישראל, הרוגי המלכות, המיוחסת לתקופה של שלהי מרד בר-כוכבא.

אבל מכירת הצדיק היא רק תחילתה של ההפטרה. עיקרה תוכחה קשה מנשוא על דרכי בית ישראל. עושק, ניצול מיני, התעמרות בדלים ובחלשים וניהול חיי ראווה ותאווה על חשבונם – כל אלה הם רק צדו האחד של מטבע זה. שהרי כך נוצרת קבוצה של נהנתנים הזוכים למנעמי החיים ולזכויות יתר מפנקות; אל מולם ניצבות השכבות החלשות, המוחלשות, המדוכאות. כדי שמערך זה יפעל כראוי ויאפשר את המשכם ללא-הפרעה של 'החיים הטובים',  יש צורך גם בצדו השני של המטבע – השתקת הביקורת והשחתת המנהיגות הרוחנית והאינטלקטואלית. "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים ... וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ". כך יושג השקט הנדרש, תוחרש כל מחאה ויתאפשר המשכה של שגרת החיים המושחתת.

אלא שעמוס אינו שותק. הוא אינו נכנע לסדר החברתי והדתי של המקדש בבית אל ושל החברה בממלכת ישראל. הוא מתעקש לקרוא בקול גדול לקהל שאינו רוצה לשמוע את נאקת העשוקים, ולומר לו את שהוא חושש כל כך להתמודד עמו. עבר ועתיד משמשים יחדיו בדבריו של עמוס. מצד אחד הוא מציב את התשתית הערכית לקיומה של חברה זו. הרי לא המהלך ההיסטורי הרגיל, ההולך ונמשך על פי חוקיות חסרת משמעות, הוא שהוליד חברה זו. עומדת מאחריה היסטוריה מסוג אחר; נוכחות אלוהית שאין דומה לה. ישיבת העם בארצו אינה עניין מובן מאליו. על-פי מהלכה הרגיל של ההיסטוריה לא הייתה זו ארצו כלל. הוא לא נולד בה ולא קם בה. רק עוצמת רצון-החירות, המתפרש כביטוי להשגחה האלוהית, הביאה את העם אליה. "וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה".

מצד שני, עמוס מציג את מלוא מוראו של העונש שיבוא בהכרח בגין השחתה זו. "הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר. וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל וְחָזָק לֹא יְאַמֵּץ כֹּחוֹ וְגִבּוֹר לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ. וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט וְרֹכֵב הַסּוּס לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ. וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה'". חברה שזו איכותה לא תוכל להתקיים; חברה שכך בגדה בייעודה וכך רחקה ממהותה – תתפורר בהכרח ותהיה מרמס לרגלי רודפיה.

דברים קשים ונוקבים אלה מציבים במלוא עוזה אותה שאלה בדבר האחריות, הנאמנות וההמשכיות, שעמדה בפני בני יעקב החַטָּאים. האם ידעו לחזור בהם ברגע המכריע מדרכם, להודות בחטאם ולתקן את דרכיהם? האם יוכלו לשקם את החברה שבנו והשחיתו? האם אפשר שלא זה יהיה סופו של הניסיון לקומם חברה ישראלית שתחיה מכוח ברית-העם? היהיה לנו, קוראי הפרשה וההפטרה, עוז הרוח לשמוע את דברי הנביא ולדעת שאלינו הם דוברים? האם נצליח להשתחרר מעבודת האלילים הפושה בנו בשם תורת-ישראל, מהלאומנות הגסה המהלכת בקרבנו בשם ההשתרשות בהיסטוריה היהודית, מהשחתת המידות הנאחזת בסדר החברתי-כלכלי הקפיטליסטי שהבאנו אל שיאו? האם כאחֵי-יוסף נדע לומר "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית לח, כו), "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ" (בראשית מב, כא); האם נדע כיהודה להתייצב במלוא האחריות הגואלת, לסכן את חיינו ואת נוחותנו ולשוב ולבנות את בית-חיינו?

את הציווי ללכת בדרך זו, את האמונה שאם נבחר ללכת בה אכן נוכל לה, מעגנת ההפטרה בנבואת עמוס הנוספת. "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם", פותח עמוס מתוך התייחסות ישירה להבטחה לאברהם, אבי האומה והאמונה, שבזרעו יתברכו כל משפחות האדמה. אלא שברכה זו, מטלה היא, חובה היא. אמנם, קשה – אסור לנו – לקבל את התאולוגיה הטוענת ש'רק' את ישראל ידע האל. אקסלוסיביות כזו פוגמת בהכרח בתשתיות חיינו לפני אלוהים ועם בני האדם כולם. אבל אנו נתבעים להקשיב לעמוס היודע שאמונה בקרבת האל, משמעה להיות מצוּוים, לדעת שאנו נשפטים על כל מעשינו. יתרה מזאת, משמעה הוא ההבנה שלהיסטוריה יש משמעות, שהמתרחש מחייב אותנו להיענות לו, ששומה עלינו להיות קשובים, ש"אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר" עלינו לחרוד ולהתעורר לפעולה.

אכן, התרבות, החברה, האינטרסים, ההרגל – בכוחם של כל אלה לצוות על הנביאים להנמיך קולם, לדבר בנימוס, לשתוק, להסכין למציאות. אולם אסור שלאלה תינתן המילה האחרונה. "אֲדֹנָי אלהים דִּבֶּר – מִי לֹא יִנָּבֵא?". אם נשכיל לראות במתרחש קריאה אלוהית, אם נבין שאלינו היא דוברת, אם נעז להקשיב לה, שוב לא נוכל שלא להצטרף אל עמוס. אם רק נעשה זאת, למרות הטפתם המרעילה של חלק מהדוברים בשם הדת ובשם האומה, למרות ההרגלים והנוחות – נמצא עצמנו במקום המרַפֵּא והמכונן שבו עמדו ברגע המכריע בחייהם הן יוסף והן אֵחיו; נדע כמותם לגבור על מכאובי העבר ולבנות את עתידנו, עתיד עמנו ועתיד האנושות. כי קרוב אלינו הדבר מאוד - בפינו ובלבבנו לעשותו.