הדרשה השבועית

תולדות

שיח עם האל

הרבה צפורה ליבנה

מספר הפרשות המספרות את סיפור יצחק אבינו הוא מצומצם בהיקפו, לעומת סיפור חייהם של אביו אברהם מחד, ושל בנו יעקב מאידך. על רקע זה, בולט במיוחד הכיסוי הנרחב שמעניק הסיפור המקראי לחיי הזוגיות שלו ושל רבקה - התיאורים  של  השידוך, של  הבחירה, של  המפגש, של  קשיי הלידה, של מערכות היחסים ביניהם לבין ילדיהם ושל היחסים בין התאומים בינם לבין עצמם.  בנוסף,  מתארת פרשת "תולדות"  גם את נחישותו של  יצחק להכות שורשים בכנען, ע"י חפירת בארות וע"י עבודה חקלאית. נראה, כי חלוצי העלייה השנייה שחרתו על דגלם את כיבוש הקרקע ואת כיבוש העבודה בא"י -  קבלו את השראתם  מאבינו יצחק.

בחרתי לבחון  כאן שני דגמים של השיח בין האדם לבין אלוהיו, כפי שהם באים לידי ביטוי בפרשה. שכן בעיני, הסיפור המקראי מבקש להנחיל לנו את משמעותו של המונותיאיזם, שעיקרו  קיום שיח בין האדם לאלוהיו, שיח  ער, אינטימי ומתמשך "על הדבש ועל העוקץ" בחיינו. שיח שבו אלוהים הוא פרטנר המשיב לפונים אליו, הגם שלא תמיד תשובותיו מובנות ורצויות. בסידור התפילה אנו מודים מדי יום על הנשמה האלוהית שניתנה לנו: "אלהי, נשמה שנתת בי טהורה היא".  ובפרשה אנו  נחשפים לשיח עם אלוהים הנובע מכמיהה, מחיבוטי נפש, מקשיים וממצוקה. אבותינו ואמותינו, שהיו מבשריו של המונותיאיזם משמשים מודל לקיומו של השיח כפי שמתארים הפסוקים הבאים:
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה'  וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: ויִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי ? וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה': וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (בראשית כה, כא- כב).
על יצחק נאמר: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא.
על רבקה נאמר: ויִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת  ה'.

הפסוקים הללו מדגישים את שתי דרכים: ויעתר  ולדרוש את אלוהים. וגם את שני המענים של ה', ללמדנו, שדרכי השיח בין האדם לאלוהיו הנם הדדיים, מגוונים ומורכבים.
מה  היחודי בכל דרך?
הפרשן והדרשן רבנו בחיי מפנה את תשומת לבנו למשמעותה ולכוחה של התפילה בכך שהקדים הפסוק לומר לנו על תפילתו של יצחק לפני שהוא מידע אותנו  ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא. הכתוב היה ראוי להקדים ולומר, ותהי רבקה עקרה ואח"כ: ויעתר יצחק לה' כי עקרה היא, ומה שהקדים התפלה יתכן לומר שהקדים העיקר, ולמדנו שאין הכונה שתהיה העקרות סבת התפלה שא"כ הסבה עיקר והתפלה טפל לה, אבל הכונה לשון הכתוב כי התפלה סבת העקרות, ולומר לך שלא נתעקרה אלא כדי שיתפללו שניהם על הדבר, לפיכך הקדים התפלה שהיא העיקר והסבה הראשונה שבשבילה באה העקרות לרבקה אמנו. ומטעם זה הזכיר לשון "ויעתר" ולא אמר ויתפלל או ויצעק, ושאר הלשונות, כי הוא מלשון עתר, וכן הבינו ז"ל, הוא שאמרו בפרק קמא (ראשון) של סוכה: למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר, (קלשון בארמית) מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממדת אכזריות למדת רחמנות...

על רבקה נאמר  שבעקבות ההתרוצצות בבטנה - ותלך לדרוש את ה'. לכאורה, לאחר 20 שנות נישואין היה צפוי שעצם היותה בהריון ימלא אותה שמחה ונכונות לעמוד בכל הקשיים שההריון  מעמיד בפניה. והנה, ההריון גורם לה למצוקה ולמועקה גדולה, ובצר לה היא הולכת לדרוש את ה'. רבקה היא האישה הראשונה העושה כן, ומבחינתי היא לא רק אם האומה אלא  גם ממניחות היסוד של היהדות הרפורמית שחרתה על דגלה את שיווין המינים בדרישת האל.

מהי המשמעות של ללכת לדרוש את ה'?
לפי רש"י משמעו: ותלך לדרוש - לבית מדרשו של שם: לדרוש את ה' - שיגיד לה מה תהא בסופה ולפי מפרשים אחרים - ותלך לדרוש לדעת את סבת הדבר. כלומר, רבקה הולכת ללמוד, לדרוש ולדעת. הרב דוד ביגמן בספרו "יודוך רעיוני" (עמ' 22)  טוען כי דומה תפילתה של רבקה ללימוד תורה. רבקה פונה אל ה' מתוך צורך להבין את מצבה וגם מתוך צורך למצוא בו פשר. "ההתגלות עצמה מעניקה משמעות לקושי ולהתרוצצות הפנימית שבקרבה, אך אין בה פתרון מוחלט. כל התגלות, על אף שתעורר בנו תחושת מלאות ותעניק מובן לקושי, לעולם תשאיר אותנו עם יסוד מעורפל, בלתי פתור ואולי מסתורי". ולכן , עשויה לגרום לנו להמשיך לדרוש בה'.

נסיון חיי מאמת את נחיצותו של השיח בין האדם לאלוהיו שכן אלוהים  היה נוכח בביתנו באופן יומיומי. כל פעם שמעתי את אמא שלי אומרת  "דער גוט אין הימל וועט אינץ העלפן" (האלוהים שבשמים יעזור לנו). אמירה זו התלוותה  אל כל בעיה ומצוקה. בשעת שמחה זה היה מתחלף להודיה (דאנק גוט). אלוהים, כפי שחוויתי בבית, היה התגלמות כל הטוב והיופי  הקיים בעולם ובאדם. אלוהים שלי היה המוביל, המנחה והמאיר את העולם. המקומות שבהם חוויתי את היעדרו היו מצבים/ התנהגויות/אירועים שהיו  כרוכים בעלבון, בדחייה, בהשפלה ובאלימות.

הנה כי כן, לפנינו שני דגמים של שיח האדם עם אלוהיו, האחד הנובע ממשאלה, מכמיהה והשני הנובע מהחתירה להבין את משמעות חיי האדם, את מצבו  ואת מציאות הסבל והמצוקה בחייו. הראשון נגיש ויומיומי, אף כי לא תמיד נענה מידית באותה המטבע,  והשני תוהה על משמעויות המענה האלוהי ועל נגזרותיו. דרישת האלוהים של רבקה מהווה את אחד הנדבכים הקדמוניים ליצירת תרבות 'תלמוד תורה' שהעניקה היהדות לעולם. זהו השיח הבלתי נפסק עם האלוהים על מצבו של האדם והעולם. זוהי האמונה כי השיח הזה הוא הדדי וכי אלוהים ממתין לאדם שיבקש את פניו ורואה בו שותף לניהול העולם, וכי  בכוח השותפות בין האדם לאלוהיו – במשמעות של יחסי  אני-אתה  - לשנות את העולם בכל המעגלים: האישי, החברתי, הלאומי ולעשות אותו טוב יותר...ברוח  מילות  השיר  'אני ואתה' של אריק אינשטיין ...
אני ואתה (אלוהי)  נשנה את העולם,
אני ואתה אז יבואו כבר כולם,
אמרו את זה קודם לפני,
לא משנה - אני ואתה נשנה את העולם.
אני ואתה ננסה מהתחלה,
יהיה לנו רע, אין דבר זה לא נורא,  אמרו את זה קודם לפני,
זה לא משנה - אני ואתה נשנה את העולם.
אני ואתה נשנה את העולם,
אני ואתה אז יבואו כבר כולם,
אמרו את זה קודם לפני,
לא משנה - אני ואתה נשנה את העולם