הדרשה השבועית

האזינו

מנגד

נעמה דפני-קלן

 

 

"קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

כך כותבת המשוררת רחל בשירה "מנגד". שיר שדומה ונכתב על ימים אלה בשנה. ימים של קשב, של ציפייה ושל עצב. ימים שנדמה שאפילו האוויר מקבל בהם איכות נוגה ומהורהרת. אך שירה  של רחל "מנגד" שוזר גם בין שני סיפורים שאנו קוראים בימים אלה – סיפורו של משה על הר נבו וסיפורה של הגר במדבר. שני סיפורים שהמילה מנגד מהווה בהם מילה משמעותית.

פרשת השבוע שלנו, פרשת "האזינו", היא בעיקרה פרשה של שירה. שירת הפרידה של משה - שירה שהיא רגע לפני הסוף. הפרשה מסתיימת במילים המפורסמות: עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה...כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל(דברים ל"ב, מ"ט). 

 על משה נגזר לעמוד מנגד. להעפיל על הר נבו, צעד אחר צעד, ומשהגיע – לסקור במבט רחב את הארץ המובטחת. את העתיד אליו לא יגיע.

מהו אותו 'מנגד'? אני מבקשת לומר, כי זוהי הקריאה לאדם לעצור, לקיים חשבון  נפש, להתמודד עם סופיותו, עם מגבלותיו. אפילו משה רבנו איננו יכול לחיות לעד ולהספיק הכול. "מנגד" של משה, אותו "מנגד נבו", הוא הקריאה להשלים עם הציפיות שלא נוכל לממש, עם החלומות שלא יתגשמו. זהו מנגד שנועד לסייע לאדם להשלים עם מגבלותיו, עם גבולות כוחו ויכולותיו.

בחג קראנו בתורה על הגר ועל גירוש ישמעאל. כזכור, מגרש אברהם את הגר, והאישה תועה במדבר, כשכלו המים. הגר מתייאשת – ללא דרך, ללא מים במדבר הלוהט, כשילד בזרועותיה. היא מרימה ידיים – היא הגיעה אל סף היכולת האנושית, היא חסרת אונים כעת. וכך כתוב: וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ (בראשית כ"א, ט"ו).

לכאורה, גם כאן המילה "מנגד" מסמלת את ההכרה בגבולות היכולת האנושית. אך לפתע, מתרחש נס. המילים בהן בוחר המקרא לתאר את הנס טומנות בחובן הפתעה גדולה, וכך כתוב: וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר (שם, שם י"ט).

הנס שנעשה להגר, כך נראה לפי פשט הפסוק, איננו יצירת באר מים יש מאין, איננו הורדת נאד מים ממרום. זהו נס פקיחת העיניים – היכולת לראות בתוך הייאוש וחוסר האונים את באר המים.

זהו "מנגד" הגר, או "מנגד" מדבר. זוהי הקריאה לאדם להאמין בנס פקיחת העיניים. להאמין ביכולת למצוא כוחות, למצוא מעיינות של תעצומות נפש, בכדי להתמודד עם מצבים שנראים בלתי אפשריים. זהו "מנגד" שקורא לפעולה, להתעקשות, להתעלות.

ובימים האלה, ימים של תשובה וחשבון נפש, דומה שאנו מטלטלים בין "מנגד-משה" ל"מנגד הגר". עלינו להבחין במצבים של מנגד-נבו – בהם עלינו לסקור את פועלנו ולהשלים עם מגבלותינו, לבין מצבים של "מנגד-מדבר" בהם עלינו לפקוח את העיניים ולא לוותר גם כאשר

הדברים נראים חסרי מוצא.

בשבת זו, שבת שובה, אני מאחלת לכולנו שנמצא את העוז והתבונה להיות מנגד – לדעת להשלים ולדעת להתעקש. לדעת לשאוף ולדעת לסגת. תפילתי היא, כי בציפיה הזו לשנה החדשה, בעצב נבו שהוא גם קשב נבו, בוא נבוא לשנת תשע"ב טובים יותר, קשובים יותר, צנועים יותר, אמיצים יותר.

שנה טובה וחתימה טובה.

 

נעמה דפני-קלן היא סטודנטית בבית המדרש לרבנים, היברו יוניון קולג', ועובדת בקהילת "קמץ" במבשרת ציון.