הדרשה השבועית

כי תצא

היחס לסביבה המוליך ליחס לאדם

הרב יהורם מזור


כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים
(דברים כ"ב ו-ז).

פרשת "כי תצא" מכילה בתוכה שבעים וארבע מצוות. מצוות אלו מתפרשות על פני קשת רחבה ביותר של נושאים  ותחומים שונים. אנו יכולים ללמוד מהן התייחסות ואכפתיות כלפי האחר, חמלה אל החלש מאתנו, דיני מלחמה והתנהגות בזמן מלחמה, דיני משפחה ועוד ועוד....

מצוות שילוח הקן המצוטטת למעלה היא אחת המצוות 'המשונות' בפרשה. מה שעוד מיוחד בה היא העובדה שהכתוב גם נותן שכר למי שמקיים אותה, שכר הזהה למצוות כבוד אב ואם שבעשרת הדברות. "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (כב, ו).

על הבעיה שבהזכרת שכרו של מקיים המצווה כבר עומד התלמוד בסיפורי רבי אלישע בן אבויה, המכונה "אחר", שהיה גם רבו של רבי מאיר. על רבי אלישע בן אבויה מסופר שהיה נוכח באירוע בו ציית בן לאביו (כיבוד אב), עלה על עץ ולקח את הגוזלים שהיו בקן (שילוח הקן), ובכל זאת, ברדתו מהעץ הכיש אותו נחש והבן נפל מהעץ ומת. כתוצאה מאירוע קשה זה נטש אלישע את רבנותו ותורתו והפך לאחר, לאפיקורס.

אינני מעוניין לדון במסגרת זו בשאלה התיאולוגית של "זו תורה וזה שכרה", אלא להתייחס דווקא לעניין שאנו מרבים לדוש בו בשנים האחרונות: האחריות שיש לנו אל הטבע שמסביבנו ובעולמנו.

בסוף הפרשה הקודמת קראנו: תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן. כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר (דברים כ' י"ט).

כך כותב ספר החינוך על מצוות  "לא תשחית" : שורש המצווה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהידבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונתרחק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה. וזו היא דרך החסידים ואנשי מעשה, אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם."

בכל יום ויום אנו נתקלים בשאלות של אקולוגיה ואחריות כלפי הטבע אליו אנו צריכים להיות מחויבים. לעתים אנו נוקטים בפעולה, מעשה אמיתי, מתוך דאגה ומחשבה על התוצאה היכולה לנבוע מזלזול. אך לעיתים, מסיבות של נוחיות בלבד, אנו מעדיפים לעצום את עינינו ולא להיות מעורבים.

היות ואנו נמצאים בחודש אלול ומכינים את עצמנו לקראת הימים הנוראים,  הבה ונשוב לקרוא בפיוט 'על חטא' המודרני, המתייחס אל מחדלינו בשמירת הטבע.יש בי איזו תחושה שאם רבים יותר יהיו רגישים לטבע סביבם ובעולמם, שהוא ענין ראוי להתייחסות בכל ימות השנה ולא רק בט"ו בשבט, נגיע גם למצב בו נתייחס טוב יותר אל מרכיב נוסף בטבע והוא בני האדם סביבנו.


וידוי אקולוגי / הרב מוטי רותם

את עולמך בערפל, עשן ופיח.

אפפנו

אוצרות הטבע שקבלנו בפיקדון.

בזבזנו

נופם של מרחבי רקיע בבניה מכוערת.

גזלנו

את אוכלוסיית חיות הבר ברשלנותנו.

דלדלנו

את ברית האיזון בין האדם לטבע.

הפרנו

על איכות חיים ראויה לילדנו.

ויתרנו

את מעטפת האוזון החובקת עולמנו.

חוררנו

מקורות מים חים במי שופכינו.

טימאנו

הררי אשפה וזבל בחצרנו ובמדבר.

יצרנו

יערות העד תמורת רווח קצר מועד.

כרתנו

אתרי טבע ונוף, חופים, נתיבות ופסגות.

לכלכנו

את עתיד עולמך תוך אדישות וחוסר חזון.

משכנו

עד תום את מתנות הטבע באנוכיותנו.

ניצלנו

את קיום העולם בנשק גרעיני.

סיכנו

ציפורים ממחוזות קינון וממסלולי נדידתן.

עקרנו

מדרונות הרים במחצבות אבן.

פצענו

אותך ואת בריותך בחוסר אחריותנו.

צערנו

פרחי בר והם אבדו ואינם.

קטפנו

ברגל רמה שדה וניר.

רמסנו

עצי יער על מזבח שנאתנו.

שרפנו

במחיר איכות אויר ומים.

תעשנו

ועל כולם אלוה סליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו

נצלנו את אוצרותיך ולא שווה לנו. האר עיננו בנוכחותך בטבע

דבק לבנו במצוות שמירת עולמך, יחד לבבנו לקבל את מגבלותינו ולמצוא את מקומנו בעולמך.

 

בעולם קיום המצוות לא די לדבר על המצווה, יש גם להשתדל לקיים אותה...