הדרשה השבועית

דברים

אחריות אישית

הרבה קורי זיידלר

 

פרשת דברים, נקראת תמיד בשבת לפני ט' באב, פותחת את נאום הפרידה הארוך של משה, בו הוא חוזר על עיקרי הדברים וההתרחשויות, מאז יציאת מצרים ועד רגע לפני הכניסה לארץ. אך הקורא הערני ישים בוודאי לב להבדלים כאלה ואחרים בין מה שמסופר במקור (בספרים שמות-במדבר) ובין התקציר שמשה פורש לפנינו. לעתים משה מוסיף פרשנות משלו, מסובב קצת את הסיפור ונותן דגשים חדשים. כמו כל סקירה היסטורית, הבחירה מה נכנס ואיך הסיפור מסופר, מראה מהי כוונת ההיסטוריון.


דוגמא אחת היא סיפור המרגלים. בפרשה שלנו משה חוזר ומספר את הסיפור שקראנו לראשונה בפרשת שלח לך, בספר במדבר. אבל הנוסח הוא שונה. להלן כמה הבדלים.


בספר במדבר ה' אומר למשה: "שלח לך אנשים...", זו פקודה מאלוהים. לעומת זאת, בפרשה שלנו כתוב: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו..." – זאת אומרת, שליחת המרגלים נעשתה ביוזמת העם. כך יכול משה להדגיש את אחריותם של יוצאי מצרים על מה שקרה לעם בעקבות אותה שליחות של המרגלים - ארבעים שנות הנדודים במדבר.


הבדל נוסף הוא מעמדם של אותם אנשים: בספר במדבר מוזכר במפורש שהם היו נשיאי השבטים, אחד לכל שבט, אך בפרשה שלנו כתוב: "שנים עשר אנשים, איש אחד לשבט". הרמב"ן מתרץ את השינוי בכך "שאחרי שהם הרשיעו לא יספר עוד בשבח הרשעים". אבל גם פה אפשר לומר שמשה בכוונה לא הזכיר את היותם נשיאים, כדי שהעם לא יבוא ויגיד שאין זו אשמתם שהם האמינו להם כי הרי הם היו אנשים חשובים.


ההבדל השלישי הוא התיאור של המרגלים. בספר במדבר המרגלים מתארים את טוב הארץ, ומוסיפים שהעם היושב בה חזק מאוד ושלא יוכלו לעלות אל העם הזה. בהמשך הוציאו את דיבת הארץ רעה כשאמרו שהיא ארץ אוכלת יושביה. בפרשה שלנו התיאור מתחיל עם העובדה שהארץ היא טובה, אך משם משה עובר מיד להאשים את העם באומרו: "לא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' אלוהיכם", לא המרגלים אשמים, אלא העם שלא רצה להסתכן ולא סמך על אלוהים.


ישנם שני הבדלים נוספים בין המסופר בפרשת שלח לך ובפרשת דברים: בפרשת דברים אין זכר לשני המרגלים ה"טובים" – יהושע בן נון וכלב בן יפונה, וגם אין זכר למות המרגלים. גם שינויים אלה נובעים מהרצון להטיל את האשמה על כל העם, ולא רק על המרגלים.

 

אז למה "מסלף" משה את הסיפור הזה? האם זה סילוף אקראי או שיש כאן כוונה נסתרת? אני מסכימה עם נחמה ליבוביץ שכתבה בספרה "עיונים חדשים בספר דברים": "בבואו לחנך ולהוכיח, להזהיר את דור הבנים שלא ילכו בדרך אבותיהם, אין משה נזקק להסברים פסיכולוגיים, להבנת החטא ולמניעיו. כאן ניצב לפניו רק האדם העומד לפני הברירה לשמוע או לחדול, להאמין במסית ובדיבותיו או בהטחת ה' ונביאו".


משה מדגיש בכוונה את אחריותו של העם למעשיו, ומונע בכך את האפשרות להטיל את האשמה על המרגלים בלבד.


בהמשך אומרת נחמה ליבוביץ: "מה שמשה עושה כאן הוא מתן אינטרפרטציה להיסטוריה הכתובה בספר במדבר. הוא מראה לבניהם של יוצאי מצרים, כי כל פרט אחראי לחטאיו של הציבור. אל יטען הפרט ויאמר: מושפע הייתי על ידי חברי, על ידי הממונה עליי, על ידי מנהיגיי ולכן הם אשמים ואני הייתי רק בורג קטן. זאת לא יכולה להיות טענה – כי כל פרט הינו אחראי למעשיו".

 

גם בהפטרה של פרשת דברים (ישעיהו פרק א'), מתריס הנביא ישעיהו בפני העם והמנהיגים כאחד. הוא אומר דברים קשים מאוד: "הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים, עזבו את ה', ניאצו את קדוש ישראל, נזורו אחור". והוא ממשיך: "רחצו הזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניי, חדלו הרע. למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה". ולקראת סוף הפרק: "שרייך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם".


כל מה שאמר ישעיהו לעם, יכול להיאמר היום, לממשלה, לשרים, אך גם לעם. היכן הערבות ההדדית, היכן החמלה, היכן אלה שמוכנים לריב את ריב החלשים? נראה שהכל מתפרק לנו מול העיניים ורובנו עומדים מהצד ושותקים. אנו שותקים אולי כי אין לנו כוח להילחם, או כי אנו מרגישים חוסר אונים, "מה יעזור אם נגיד משהו". אבל מתפקידנו לצעוק, למחות, להשמיע קול אחר, אחרת נהיה כמו אלה שאנו מתנגדים להם.


בפרשה שלנו העביר משה לעם את המסר של אחריות אישית, לקיחת אחריות ונשיאת אחריות. לא לנצח נוכל להאשים את "ההנהגה" בטעויות שנעשות. כך גם ישעיהו בהפטרה שלנו – הוא מתריס כנגד כולם, כי כולנו אשמים.


לפי המסורת, נחרב בית המקדש השני בגלל שנאת חינם. היום יש כל כך הרבה שנאה בעולם, אצלנו בעם, בין קבוצות ופלגים, בינינו ובין העמים. הלוואי שזהו איננו אות לחורבן הבית הנוכחי שלנו. הלוואי שנדע להפוך את השנאה לאהבה, את החורבן לצמיחה ובניה, ואת הרוע לטוב וצודק.

 

במהרה בימינו.