הדרשה השבועית

קרח

האדמה פצתה את פיה במקום שקרח ועדתו שתקו

הרבה קורי זיידלר

בפרשת קרח אנו נחשפים למחלוקת קשה בין "קרח ועדתו" ובין משה, מחלוקת בנושא מנהיגות ושררה. מחלוקת זו הפכה להיות מפורסמת בגלל היותה דוגמא בפרקי אבות למחלוקת שאינה לשם שמיים: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו מחלוקת שהיא לשם שמים? – זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים – זו מחלוקת קרח ועדתו" (אבות פרק ה’ משנה י"ז).

סיפור המעשה של הפרשה משקף מציאות מוכרת: קבוצה קטנה מערערת על המנהיגות ורואה עצמה מועמדת חלופית ליהנות מפירות הכוח והשלטון. קרח, דתן, אבירם ואון מערערים על מנהיגותם של משה ואהרון, ומבקשים לעצמם חלק בשררה: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’ ומדוע תתנשאו על קהל ה’" (במדבר ט"ז, ג'). מעניין לציין פה שקרח עצמו הוא לוי, לכאורה מהשבט הנכון, ושלושת האחרים הם משבט ראובן, אותו שבט שהיה אמור להיות הבכור, ואולי לכן שוללים את הבכורה שניתנה לשבט לוי במנהיגות העם ובעבודת הקודש.

כשהמתקוממים באים אל משה, הם אינם מביאים שום נימוק עקרוני לערעור על מנהיגותם של משה ואהרון, אלא מייחסים למשה את ה"הסתבכות" שלהם במדבר – "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר" (ט"ז, י"ג); הם מאשימים אותו בהתנשאות "כי תשתרר עלינו גם השתרר" (שם); ו"פורקים עליו" את תסכולם: "אך לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו" (שם, י"ד).

מעניינת היא תגובתו של משה, בפרק הראשון של הפרשה, פרק ט"ז, ועוד יותר מעניין לראות איך היא מחריפה לנוכח סירובם של המתקוממים להידבר איתו. בפסוק ד' כתוב: "וישמע משה ויפול על פניו וידבר אל קרח", ובפסוק ח': "ויאמר משה אל קרח, שמעו נא בני לוי…". אך באף לא אחד מן המקרים האלה איננו שומעים את תגובת קרח. בפסוק י"ב פונה משה שנית, הפעם במישרין אל דתן ואבירם, אך הם מסרבים להיענות לו.

משה פגוע וכועס "ויחר למשה מאד". לא זו בלבד שאינם מעלים כל טענה מהותית נגדו, הם אפילו אינם מוכנים להיכנס עימו לדיון. בשלב זה, למרות הסירוב העקבי של קרח ובני עדתו להיכנס למשא ומתן עם משה ואהרן, עדיין נרתעים משה ואהרון מעונש קולקטיבי ומתנגדים לו: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף"? (שם, כ"ב). משה וזקני ישראל אפילו הולכים למקום מגוריהם של אותם מורדים אשר סירבו להתייצב בפניהם: "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל" (שם, כ"ה). אולי עכשיו יתעשתו "בני המרי" ויפעלו ליישר את ההדורים, ובעיקר למנוע מלחמה? אלא שגם הפעם ניצבים בני לוי וראובן מול מנהיגם ואינם מסבירים את עצמם.

התגובה של אלוהים היא תופעה מפתיעה בעוצמתה ומדהימה: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש" (ט"ז, ל"ב). התגובה הקיצונית מפתיעה את העם, אך לא את מנהיגו, שכן היא מתרחשת בדיוק כפי שאיים משה: "ואם בריאה יברא ה’, ופצתה האדמה את פיה…" (שם, ל'). לדברי חז"ל בריאה זו היא אחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת, כלומר, תופעה ייחודית החורגת מסדרי העולם, עד כדי כך שהתחייבה יצירה נפרדת עבורה. יצירה זו התרחשה בשולי בריאת העולם, בין השמשות שלפני השבת הראשונה. אותה שעת בין השמשות שיכולה כל כך להפחיד, כי היא מסמנת את המעבר בין יום ולילה, בין ששת ימי הבריאה והיום השביעי בו נח אלוהים מבריאתו.

אולי פצתה הארץ את פיה משום שאיש מהמורדים לא פתח את פיו, למרות הפניות החוזרות של משה? אולי היה הלוע שנפער תגובה למילים שנבלעו ולא הושמעו?

פרשת "קרח" היא סיפור אקטואלי, היא חוזרת על עצמה גם במציאות החברתית והפוליטית שלנו היום. הקריאה בה מזכירה לנו שוב ושוב את כוחה של מנהיגות שיש בה מסירות וניקיון כפים. הסיפור בא להראות את הכוח בהידברות ואת האסון העלול להיגרם כשלא מדברים.

חז"ל אומרים: "עשרה קבין שיחה ירדו לעולם תשעה נטלו נשים ואחד כל העולם כולו" (תלמוד בבלי מסכת קידושין מ"ט, ע"ב). אך יש לי הרגשה שאילו הנשים היו אחראיות על הדיבור במדינה ובעולם בכלל, סכסוכים היו נמנעים או נפתרים על ידי דיבור והידברות, ולא על ידי כוח או תופעות קיצוניות כמו בפרשה שלנו. אילו קרח ועדתו היו מדברים עם משה, במקום להתבצר בטענות שלהם, הסיפור היה מסתיים בצורה אחרת לגמרי. אך עד שזה יקרה, נצטרך כנראה לחוות עוד הרבה כוחניות ושפיכות דמים.