הדרשה השבועית

תזריע

חידוש המצוות – "שבת החודש"

הרב אור זוהר

השבת הקרובה היא השבת האחרונה מבין ארבע השבתות המיוחדות לפני ראש חודש ניסן - פרשות שקלים, זכור, פרה ופרשת החודש, בהן אנו מוציאים ספר תורה נוסף וקוראים לצד פרשת השבוע קריאה נוספת. השבוע, יקראו בבתי הכנסת את מה שמכונה פרשת החודש, בגלל הפסוק האומר "החודש הזה לכם ראש חודשים הוא לראשי השנה" (שמות י"ב). על פסוק זה נאמר בשם רבי יצחק, כפי שאנו לומדים מפירוש רש"י לבראשית א', א, כי בו היה צריך להתחיל את ספר התורה, שכן זוהי המצווה הראשונה שהצטוו עליה בני ישראל. על פי דרשתו של רבי יצחק בתלמוד הבבלי מסכת חולין, ניתנה התורה מ'בראשית' מכיוון ש"כוח מעשיו הגיד לעמו". אפשר ללמוד מכך על זכותו של עם ישראל על ארצו - אם ה' ברא את העולם זכותו לחלק את הארצות כרצונו; לכן קודם נתן את כנען לכנענים ואחר כך העביר את הארץ לשבטי ישראל ונהפך שם הארץ מארץ כנען לארץ ישראל.
מה משמעותה של מצוות החודש, המצווה הראשונה בה נצטוו בני ישראל לאחר יציאתם ממצרים? מה יכולה להיות משמעותה של הזיקה שהמסורת שלנו יוצרת בין סיפור הבריאה האלוהי של בראשית א' ובין המצווה הראשונה, הכרוכה בסיפור יציאת מצרים והיותנו לעם? מה הקשר בין סיפור הבריאה האלוהי ובין קיום מצוות בכלל? מה עומד במרכז המתח שבין ראש השנה שבתשרי וראש השנה שבניסן? מהו הזיכרון המשותף המהדהד בפסוקים הנקראים בקידוש בכל שבת ושבת: "זכר למעשה בראשית" ו"זכר ליציאת מצרים"?

משה חיים אפרים מסאדליקוב, בעל הפירוש החסידי 'דגל מחנה אפרים', מדבר על כך במונחים של שותפות האדם והאל בבריאה: "החודש הזה לכם ראש חידושים ראשון הוא לכם לחידושי השנה" יש בזה רמז נפלא מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו כי ידוע שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית... וכפי שהקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם, כך התחדשות הבריאה של מעשה בראשית הוא... עלי ידי שישראל מחדשין בכל יום חידושי תורה... וכפי שנאמר "ולאמר לציון עמי אתה" אל תקרא עַמִּי אלא עִמִּי, דהיינו בשותפות... היינו מהחידוש שמחדשין ישראל בתורת אמת מחדשים בריאת שמים וארץ... וכפי עניין התחדשותם בתורה כך נתחדש העולם".

דגל מחנה אפרים איננו הפרשן החסידי היחיד שמשתמש בטכניקה הדרשנית המופלאה של "אל תקרי" על מנת לדרוש את הפסוק בשמות י"ב במשמעות של חידוש. גם רבי יהודה אריה ליב אלתר, ה'שפת אמת' עושה זאת, אם כי הוא מוסיף לעניין השותפות בין אלוה ואדם בחידוש הבריאה היבט נוסף: "וזה דרך התורה שהיא ללמד דעת לאדם לידע לחדש דרכים בעולם... כי מעשה בראשית מעשי ה'... ואמרו שהוצרך התורה להתחיל מהחודש הזה לכם מצווה ראשונה, זה ההתחדשות שבא ע"י האדם". ובמקום אחר אומר 'שפת אמת': "החודש הזה לכם". (מה) ענין זה לגאולת מצרים? כי בגלות נחסר זה ההתחדשות... ובשעת הגאולה דהיינו שנתברר שהכל חיות השם יתברך. ומזה בא התחדשות. כי חיותו יתברך יש בו התחדשות תמיד כמה שנאמר 'המחדש בכל יום תמיד'. ופירוש תמיד בכל יום. רק מי ששוכח והוא תוך הטבע (עליו) כתוב 'אין כל חדש תחת השמש' אבל מי שנדבק בפנימיות חיות השם יתברך, יש בו תמיד התחדשות. וזהו שנאמר 'החודש הזה לכם'. שיכול כל אחד מישראל לעורר התחדשות זה ע"י אמונה שמברר בלבו שהכול מהשם יתברך!"

עבור מחבר 'שפת אמת', גלות וגאולה אינם ביטויים המבטאים תקופות בהיסטוריה, אלא שני מצבי תודעה, אשר מה שמבדיל ביניהם הוא היכולת הפנימית של האדם להתחבר ולדבוק בחייו בקדושת האלוהות ולהיזכר בקיומו של האל עלי אדמות. בעקבות כך, יכול האדם להיות "מחדש בכל יום מעשה בראשית". האמונה באל, על-פי מחבר ה'שפת אמת', היא תנאי ליכולתו של האדם ליטול חלק במלאכת הבריאה, היצירה והחידוש בעולם.

ברם התפישות החסידיות הללו של המצווה הראשונה כציווי לחדש ולהתחדש אינן עולות בקנה אחד עם התפישה המסורתית המקובלת של תרי"ג מצוות, אשר לפחות בקריאה המודרנית שלה, אין בינה ובין חידוש והתחדשות בכל יום ויום הרבה מן המשותף. אדרבה, יש בה לעתים קרובות תחושה של קיבוע, ניוון ואפילו דיכוי. כיצד מיישבים את המתח המתגלה בין הקריאה לחידוש ולחדשנות, העולה מתוך הקריאה החסידית של המצווה הראשונה, ובין הפן המכביד והדכאני של מערכת המצוות?

כיוון למחשבה על השאלה הזו ניתן למצוא בדבריו של רבי חסידי נוסף, רבי זאב וולף מז'יטומיר, מחבר 'אור מאיר': "...כי באמת עיקר הבריאה ונתינת התורה בשביל ישראל, להיותם עוסקים בתדיר במעשה המצוות, אכן אם האדם מעשהו בהם כפשוטן, באין מבין מקום מוצאם ורמיזתם בעולמות, ומאיזה מקום נמשכו ונתפשטו וקבלו חיותם ממקום גבוה, אזי אין עבודתו נחשבת למאומה, ובאמת לדבר זה צריך למוד רב וקדושה יתירה, לדעת בעין השכל ולהתלהב בשעת מעשה!... (שהרי) שנודע מספרים, אשר באלו הפסוקים של מעשה בראשית, נרמזים בכלל כללות צירופי שמות הקדושים, וכמה רמזים וסודות עמוקות מענייני התרי"ג מצוות, הכל תולה בסוד מעשה בראשית, ולכן לא פתח את התורה מן החודש הזה לכם, שהוא מצווה ראשונה, כי באמת אין תועלת במעשה המצוות בעשותם כפשטן... ממילא אין הנאה להבורא יתברך שמו בעשיות מצוות, בלא טעם וריח... וזהו (שאמר רש"י) כח מעשיו הגיד לעמו". כלומר שעבור בעל 'אור המאיר' כוח המעשים שבגללם הובאו סיפורי בראשית במקרא, מהווים את הרובד הפנימי של טעמי המצוות וכוונותיהן, ובלעדי רובד זה אין לקיום המצוות, אותן מתחילים למנות מ"החודש הזה לכם", כל ערך.

כיהודים מתקדמים ומתחדשים קל לנו, יחסית, להזדהות עם הפירושים החסידיים הללו, המפרשים את המצווה הראשונה כקריאה לחידוש ולהתחדשות מתמדת. נוח לנו עם פרשנויות הרואות בזיקה בין המצווה הראשונה ובין מעשה בראשית כקריאה לשותפות האדם עם האל בבריאה, או כקריאת תיגר על אלה המקיימים מצוות באופן עיוור, ללא כוונה וללא משמעות. בה בעת, ייתכן שקשה לנו קצת יותר עם הצד השני של המשוואה, והוא זה האומר שעל מנת להיות שותפים למלאכת החידוש והבריאה המתמדת עם האלוהות, שומה עלינו להיות מחויבים בחיינו למערכת של מצוות מעשיות. ואולי קשה לנו יותר עם מצוות עשה שבין אדם למקום.

ובמלים אחרות: נוח לנו עם סיפורי המקרא מבראשית ועד ל"החודש/חידוש הזה לכם", אבל לא תמיד ברור מה אנחנו עושים עם שאר חלקי התורה, ובמיוחד עם מצוות העשה שבהם. בשנים האחרונות אנחנו רואים חזרה של מעגלי היהדות הליבראלית לעולמה של התפילה. מעניין, האם תהליך דומה יקרה גם לבחינה מחודשת של עולמן של מצוות עשה. לאחרונה אני מזהה שאלה חוזרת על מקומו של המעשה הפיזי והחומרי בעולמות הטקסיים והליטורגיים שלנו. האם שאלת קיום מצוות עשה נמצאת מעבר לפינה?

בעיני, השאלה הזו היא שאלה חשובה. לדעתי, בספירה הדתית אין הרבה ערך למחשבה תיאולוגית או פילוסופית אשר אינה מלווה במעשה כלשהו. יחד עם זאת, אני עצמי אינני רואה עצמי מחויב לעולם המצוות המעשיות במובן האורתודוקסי, המקובע והשמרני, אשר במשך שנים רבות מחיי עמלתי להתנתק ממנו, ובמשך שנים רבות נוספות עמלתי כדי להפסיק להתנצל על כך. מכאן, שאני סבור ששומה עלי ועלינו לחפש גישה חדשה לעניין המחויבות לקיום מצוות. עוגנים לתפישה זו ניתן למצוא, למשל, בפילוסופיה האקסיסטנציאלית של המאה העשרים, אך דומני כי גם בתפישות חסידיות כגון אלו שציטטנו לעיל ניתן למצוא מקור לחידוש תפישת המצוות אצלנו. מקורות אלה מדברים, כפי שראינו, על קיום מצוות כמערכת של שותפות בהתחדשות הבריאה המתמדת בין אדם ואלוהים. גישה ישנה-חדשה זו תאפשר לנו להתחבר לעניין המחויבות למצוות, מבלי שנצטרך לקבל על עצמנו בהכרח את הנרטיב האורתודוקסי בעניין זה.

מי ייתן ונזכה לחדש ולהתחדש באוהלה של תורה. חודש טוב, אביב שמח ויום נעים.