הדרשה השבועית

ויקרא

החומר האלוהי

תמיר ניר

חלק נכבד מספר שמות שזה אך סיימנו לקרוא, מתאר את בניית המשכן. ארבע פרשות ארוכות ומייגעות משהו, מוקדשות לתכנון ולבניית המשכן. המשכן נבנה במרכז, כולם התגייסו לבנייתו. התגייסות של אנשים ושל חומרים. כמו בבריאת העולם, כמו בשבת- צריך להתחיל מפינוי המקום. מיצירת החלל. יופי רב יש ביצירת החלל: מרחב פתוח, בו אפשר לגלות אלוהים ואנשים. מה יקרה בו, באותו חלל? ספר ויקרא בכלל ופרשת ויקרא בפרט, עסוקים בפולחן המתרחש בחלל המשכן.

אבל מסתבר שאת החלל יוצרים באמצעות חומר רב: זהב, כסף ונחושת, עורות אלים ועצי שיטים, ווים, קרסים ועמודים. מהפרשה שלנו מסתבר, שבפולחן עצמו, העיסוק בחומר עוד מועצם, מודגש. שוחטים, מפרקים, מתיזים ושורפים. דם וקרביים, כבד וכליות, כבשים ויונים.

למה צריך את כל זה? האם הדרך לרוחני חייבת לעבור בחוויה כל כך חומרית? הרי יודעים אנו כמה קל לגלוש משם, כמה קל להפוך את החומר לעיקר, לגלוש עם החומר לעבודת אלילים. כולנו זוכרים את קריאות הנביאים כנגד הפספוס, כנגד אותו אובדן דרך. משְׁמוּאֵל השואל: הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'? (שמואל א' ט"ו, כ"ג), והושע האומר: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח, וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת". (ו', ו') וגם במשלי: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה', וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ" (ט"ו, ח'). וכך במקורות רבים נוספים.

מדוע אם כן, התעקשות על החומר, למרות הסכנה? והאם כל זה קשור לעולמנו אנו?

אני סבור שיש כאן הזמנה. הזמנה לבדוק את תפיסת החומר בחיינו. לבדוק מה הקשר שלנו אל החומר. אנו חיים בתרבות 'חומרנית', תרבות המעודדת אותנו לצרוך ללא סוף. הכישרון לאסוף הרבה, הרבה מאוד- זהב, כסף ונחושת – זו פסגת ההצלחה. וזה חשוב, כי בכסף אפשר לקנות הכול. אפשר לייבא הכול. להוביל מקצה העולם כל חומר שצריך, כל דבר שאני רוצה בו, שמתאים לי, שאני חפץ בו. הכול סחיר והכול ניתן לקנייה.

אבל - האם באמת אנחנו "חומרנים", האם יש לנו קשר לחומר? והאם יש לכל זה איזה שהוא קשר לאלוהים?

כאשר אני חושב על הדרך שלי לדרוש אלוהים, לראות אלוהים - אני מוצא עצמי חושב על הפרטים. כמאמר האדריכל הגרמני-אמריקאי, לודוויג מיס ון דר רוהה (Ludwig Mies van der Rohe) ב- 1959: "אלוהים נמצא בפרטים". אמרה נוספת, לא פחות חשובה ומשמעותית שלו: "Less is more".

ואכן, שם אני מוצא אותו, את אלוהים: מפרח ועד אבן, גזע עץ וציפור כנף, במפגש אנושי, ביצירת קשר ובמגע גופני. עבורי זו ההזדמנות, זו ההתרגשות- היכולת למצוא ערך בדברים הקטנים, לראות את האור, לגלות את ה'רשימו', את הניצוץ האלוהי הנמצא בפרטים.

ובהרגשה שלי, אנו היום כל כך רחוקים. רחוקים מהחומר, מהעולם, מאלוהים. ואנו ממשיכים ומתרחקים. ארוזים בעטיפה, עטופים בצלופן, קשורים באריזת מתנה. הכול סטרילי, נקי ונוח.

אדוני רעב לעוף? יש! - נקי, חתוך, קפוא, ואם כבר, עדיף כבר לעוס, מעובד ומצופה בפרורים. צמא? יש מיצים "טבעיים" אשר עברו פירוק עד לרמת המולקולה ומורכבים מחדש באריזה - ללא מגע יד אדם, לפי דרישת הצרכן וטעמו ולא פחות חשוב- בהתאם לאורך חיי המדף. רוב החפצים סביבנו עשויים פלסטיק תעשייתי - חסר היסטוריה, חסר נשמה, חסר אהבה, חד פעמי - וזול. ואם כבר קנית רהיט "עץ", אזי קיבלת עץ מסורס - שבבי עץ גרוסים, טחונים, מודבקים, מצופים שכבה דקה של נייר ופלסטיק, המעוצב בדוגמת פורניר אלון.

ומה עם מערכות היחסים שלנו? הקשר עם הסביבה, עם השכנים, האם גם הם הפכו שטוחים? חד פעמיים? האם זו אותה תפיסה? אותה רדידות?

רבת עם השכנה? לא נוראצמ- פשוט השתדל להימנע מלפגוש אותה במדרגות. במקרה הצורך, תוכל תמיד לשכור עו"ד שיקיים איתה קשר שוטף, תמורת תשלום הולם. התווכחת עם בעל המכולת? לא נורא, הוא כבר לא יראה אותך יותר! בסופרמרקט הסמוך יש טורים ארוכים של מדפים, מלאים שפע סחורה, כול טוב הארץ. ובנוסף לכול, בונוס! מוכרות אשר קיבלו הוראה מפורשת לחייך ללקוח. האם זילות החומר משפיעה על אזורים נוספים בחיינו? האם השטחת הרגשות והאופי הרדוד של תוכניות הריאלטי, כמו גם הפייסבוק והטוויטר משקפים משהו עמוק שאבד לנו בחיינו?

אולי זה המקום בו אני יכול למצוא קשר וגעגוע למשכן, לחומר- געגוע לאלוהים. ומיד אני נזכר בתפילה הנפלאה של לאה גולדברג:

למדני אלוהי
ברך והתפלל
על סוד, עלה קמל
על נוגה פרי בשל
על החירות הזאת
לראות לחוש לנשום
לדעת לייחל להיכשל ...

פרשה זו ואלה שקדמו לה מלמדת אותנו לרדת לפרטים, לחפש בחומר את אלוהים. וברוח החג המתקרב, הייתי שואל- איזה משלוח מנות נרצה להעביר? עשרות ממתקים זולים ארוזים בצלופן אדום ומרשרש, על גבי צלחת חד פעמית? או אולי ריבה תוצרת בית, ירקות כבושים, עוגה או מאפה מעשה ידנו?