הדרשה השבועית

פיקודי

הענן והערפל

נעמה דפני-קלן
 
"סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר – טוב יותר, רע יותר ... משהו אחר..."  כך דקלמנו את שירה של לאה נאור בבית הספר היסודי. פרשת השבוע שלנו, פרשת פקודי, חותמת את חומש שמות. היא מהווה סיום לחומש עמוס שפתח בתיאור שמות  בני ישראל היורדים מצרימה, פגשנו את משה בתיבה, ליווינו אותו בצמיחתו כמנהיג, התרגשנו בעת היציאה הדרמטית ממצרים, קיבלנו תורה בהר סיני, בנינו עגל זהב, שמענו את הלוחות משתברים וקיבלנו לוחות שניים. קיבלנו את הוראות בנית המשכן ובנינו אותו. הגענו לסוף הספר– מעם עבדים שחי במצרים ולא מכיר את אלוהיו, לעם שיצר בית לאלוהיו לשכון בקרבו.

אך כאמור, סוף הוא תמיד התחלה. פסוקי הסיום של ספר שמות, המעידים על המתרחש בסיום יצירת המשכן,  מהדהדים באופן מפורש לסיום אחר של תהליך בריאה – לסיום תהליך בריאת העולם.

במיוחד חוזרים השורשים "עשה" ו"יכל" - "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות ל"ט ל"ב), וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה" (שמות מ' ל"ג). שורש זה מוכר לנו כמובן מהפסוקים בבראשית (ב, א-ב) " וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". גם פסוק הסיום של פרק ל"ט (מ"ג): " וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה." מהדהד את הפסוק (בראשית א' ל"א) "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" ואכן, כבר במדרש תנחומא כתוב (פקודי סימן ב'): שקול (המשכן) כנגד בריאת עולם.

אם נדייק, יש כאן שתי הקבלות משמעותיות: תהליך יצירת המשכן משול לששת ימי הבריאה, וסיום מלאכת המשכן – וליתר דיוק,  כניסתו של אלוהים לתוכו, מסמלים את השבת.

המעבר בין בניית המשכן לחנוכתו, בין הבריאה לשבת, מעניין במיוחד. לפני רגע, אנשים נכנסו ויצאו – תלו יריעות שהם טוו, חיברו בדייקנות קרסים ולולאות והנה, רגע לאחר מכן – הכניסה לאותו מתחם ממש אסורה עבורם. הם, שתרמו מכספם, מזמנם ומכישרונם – לא יוכלו לעולם להניח את כף רגלם באוהל. הדבר מזכיר את תחושת ההורה לגבי ילדו המתבגר – לפני רגע הנקתי, קילחתי והחלפתי חיתולים, ועכשיו – עלי לדפוק על דלת חדרו אם ברצוני לזכות ולדבר איתו.

הפער מתחדד עוד יותר כשאנו חושבים על יכולתו של משה – המנהיג האנושי, לשוחח עם אלוהים. בהר סיני, לפני שתי פרשות, משה היה מסוגל לשוחח עם אלוהים באהל מועד: (שמות ל"ג, ט' ו-י"א)": וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם-מֹשֶׁה...  וְדִבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ".

הפער  בין התיאור האינטימי של השיחה בין אלוהים לבין משה לבין המצב המתואר בפרשתנו הוא כמעט בלתי נסבל:
וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. (מ' ל"ה).

מה מתרחש כאן? האם זהו תהליך (מבורך? בלתי נמנע?) של התבגרות אישית, או שמא דווקא עדות לצמיחת נוקשות ממסדית - מעבר מאפשרות של מפגש עם האלוהים למערכת כוהנית של חוקים, ציווים וסדרים? האם נגזר על האדם לעמוד תמיד מחוץ לאוהל, כי כבוד ה' ממלא את המשכן, ואין בו עוד מקום לעשייה, לבקשה, לייחול האנושי?

כאמור – ביקשתי להקביל בין כניסת אלוהים למשכן לבין יום השבת. משה מנדלסון, בפירוש מרתק, טוען כי בשבת נברא הקבע – או בלשונו "החוק והסדר הקצוב להם מאת הבורא יתברך" (נתיבות השלום, על בראשית ב' ב'). טענתו של מנדלסון היא, כי השבת יוצרת את השבוע – את הריתמוס הקבוע של ימים ושבועות, את המעבר הקצוב והצפוי מראש בין חול לקודש וחוזר חלילה.

ניתן להבין את המעבר למשכן  כמעבר לשלב הבא בהתבגרות הדתית של עם ישראל. מעבר המביא בכנפיו חוקים, נורמות והיררכיות, כפי שקורה בתהליך התבגרות של קהילות וארגונים בדרך כלל. בעבודת הקבע והשגרה ישנם תפקידים קבועים – ישנם אנשים מיוחדים המורשים במפגש עם הקודש, בכפוף לכללים טקסיים נוקשים.

נדמה לי, שקריאה כזו מפספסת דבר מה חשוב. התורה מעמידה בלב כל עבודת הקבע – על תיאור מצנפות הכוהנים, הלולאות והקרסים – דווקא את התגלותו של אלוהים כענן, כערפל. בלב כל החוקים הברורים, הנותנים לנו אשליה של שליטה במערכת היחסים עם האלוהות טמון דווקא דבר מסתורי ועמום.

ואולי, באה התורה דווקא לומר לנו כי השאיפה והייחול לדבר פנים אל פנים היא מובנת, כי חוקים וכללים מובנים נותנים לנו אשליה של קבע ובטחון – אך כי אמונה של מבוגרים יודעת, שככל שנתבגר ונעמיק, כך נדע שבלב העבודה הדתית שוכנים הענן והערפל; שוכנים הספק, אי הודאות, חוסר הבהירות. הבחירה להמשיך ולבקש את אלוהים המטושטש בתוך הקבע, ההתמודדות עם כך שהחוקים הברורים נועדו רק ליצור מסגרת המאפשרת גישה אל התוהו והמסתורין – היא  מנת חלקם של המאמינים הבוגרים.

כשחונך שלמה את בית המקדש הראשון הוא מעיד (מל"א, ח' י"ב) - אָז אָמַר שְׁלֹמֹה  ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל. הלוואי ונשכיל לראות בערפל הזדמנות  לאתגר דתי של כנות והתחדשות ולא מסך המונע מאתנו גישה אל הקודש ומפגש עמו.