הדרשה השבועית

ויקהל

וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים

בארי צימרמן

ליד שולחני אני מביט בנשים היושבות וטוות / יריעות אוהלים / למשכן האלוהים / מאזין לשיחתן המתפתחת, הקולחת / מי צוהלת, מי נאנחת / זו מררתה פוקעת, ההיא רווה רוב נחת / אך בלב כולן שמחת / שבת אחיות גם יחד / ועם תנועת המסרגות / בין השיחות המשתרגות /
פתאום אני מזהה את צפורה, אשת משה  / (כהה וזקופה טווה במקומה / אי של שקט בין אדוות מהומה) / ואז, קמעא קמעא, / בין כישור לפלך / אני מזהה עוד פרצוף ועוד דמות מוכרה / מן השפחה החרופה ועד בתו של מלך / קבוצת סריגה של נשי המקרא 

הנה, שם, רחוקה כמה שיותר מהגר / אני מזהה את שרה / גב אל גב עם רחב / וממש באותה שורה / בין אביגיל לדבורה / תמר ממתיקה סוד עם דינה / בפינה ההיא זרש ונעמי דנות במעמד האלמנה / וממש לידן יעל מכינה קפה (עם חלב) לחנה / עתליה ובת שבע מחליפות מתכונים מלכותיים / שפרה ופועה עושות שרירים / רחל ולאה שרות שירים

אני רואה את רצפה בת איה טווה בדממה / זילפה מלפפת חוטי הצמר / עזר כנגד בלהה / אבישג מרכלת עם אסתר /  חולדה עם חוה / ובינתיים כל אחת מהן טווה וטווה / צמר עזים איכותי ומושקע / ליריעות בית אלוהינו / לתפארת אוהל המשכן

דלילה, מומחית גדולה בענייני שיער, היא מבקרת האיכות / מבטה נוקב כל אריג ברזולוציה של חוט / איזבל משקיענית / רבקה תככנית / רות משגיחה על הכשרות / כך נשות התנ"ך מושכות בחוטים / ודומה כאילו דווקא כאן, בפסוק הצנוע מפרשת "ויקהל" / אין צורך לקום ולהתנצל / על איכות מעמדה של האשה / בקהל שבטי ישראל

אלא שעכשיו אני מבחין שכל אותו הזמן יושבת אשה אלמונית במרכז האוהל / בטלה, לכאורה, מעבודה / וכל הנשים מקיפות אותה ונזהרות מאד בכבודה / זו מגישה לה תקרובת וזו משקה מביאה / ואני שואל את עצמי מי זו, שמא מלכה או שופטת, כוהנת או נביאה / אך בהתקרבי אני מזהה את "אשת האחד" מספר דברים (כ"ה) / זו שקרבה "להציל את אישה מיד מכהו ושלחה ידה והחזיקה במבושיו של המכה" / ונקה לא תינקה / מן הדין המחכה: / "וקצותה את כפה" / אמרה התורה / "לא תחוס עינך" על הנוגעת / לא תרעד ידך הקוטעת

ואני רואה את האשה הנכה / יושבת במנוחה / סביבה טורחות הטוות / הנשים הטובות / להקל אורחותיה / להעלות חיוך על פניה / להשכיח ממנה השפלתה ויגונה / לפצותה על בזיונה /
ואני יודע שמלאכת הטוויה בצמר אינה אלא כלי עזר נפלא / בעזרתו אפשר לטוות את חוט האחווה המשוך בין אחות לאחותה / להקים מקדש בלבבות / לעורר תקוות / ליום אחד שיבוא / בו העין תחוס / והיד תרעד / עת שתי הלב וערב המשכן יהיו לאחד.


בארי צימרמן, משורר ומורה ליהדות. מלמד, בין השאר, בעלמא ובנתיב.