הדרשה השבועית

משפטים

עין וּבבת עין

הרבה אילה שעשוע-מירון

לפני שבוע חווינו כולנו את רגעי השיא של מתן תורה. הקולות והברקים, ההר העשן כולו, קול השופר ההולך וחזֵק. עד כדי כך עמוק וסוחף היה המעמד שנאמר בו "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" (שמות כ, יד).

בפרשת השבוע שלנו, פרשת משפטים, מגיע שלב העיסוק בפרטים, בניסוחים המשפטיים, באותיות הקטנות, כמו שנהוג לומר. פרשת משפטים היא תערובת של כללים וחוקים הנוגעים לתחומי חיים שונים. חוקים מהתחום הפלילי והאזרחי, כמו קטטות ומקרים שונים של גניבה ועבירות נגד רכוש, לצד חוקים הנוגעים להתנהלות הקהילתית-דתית, כמו מועדי העלייה לרגל לבית המקדש. הפרשה פורשת בפנינו רשימת אפשרויות. הפרטים הקטנים של שגרת החיים מחליפים את המעמד רב העוצמה של קבלת התורה.

אחד הכללים המוכרים והמהדהדים ביותר בפרשת משפטים  הוא כלל שעל פניו נשמע נקמני ואפילו אכזרי, הכלל של "עַיִן תַּחַת עַיִן".

במבט ראשון, אכן כך נאמר מפורשות:"עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל" (שמות כא, כד), אבל מייד בהמשך, בנשימה אחת כמעט, באה הסתייגות:

"וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ:
וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ". ובהמשך, בסוגיית השור הנגח, נפתחת האפשרות של תשלום כופר, במקום הריגה:  "אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו" (שם פס'  כו-כז, ל).

ההצעה להעניק לעבד את חירותו תמורת פגיעה בעין או בשן, ולאפשר לבעליו של השור הנגח  לשלם "כופר נפשו", פותחת בפנינו את האפשרות להבין את הכלל "עַיִן תַּחַת עַיִן" באופן מטפורי, ככלל עקרוני, המציג תמונת מצב שבה אדם נענש על-פי מידת הפגיעה, ולאו דווקא ככוונה ליישם כלל זה כפשוטו.
גם המפרשים נחלצים להמתיק את עוקצו של כלל זה, ומסבירים שמדובר בכופר שווה ערך לפגיעה. אומר רש"י (על המקום):'סימא עין חבירו נותן לו דמי עינו, כמה שפחתו דמיו למכור בשוק, וכן כולם, ולא נטילת אבר ממש'.

ומחזיק אחריו אבן עזרא, הנסמך על סמיכות הכלל לגבי העבד: 'עין תחת עין (שמות כא כד), שאינו כמשמעו, רק הוא כֹּפֶר. ונזכר זאת הפרשה בעבור עין תחת עין, שן תחת שן (שמות כא כד), כי אחריו כתיב משפט עין העבד ושנו'.

אולי ישמע הדבר מרחיק לכת, אבל הייתי מציעה לראות בכלל "עַיִן תַּחַת עַיִן" כלל בסיסי באריגת המרקם הקהילתי. המרקם הקהילתי , כך ארצה לטעון, אכן בנוי על העקרון  של קשר הדוק בין מעשה לתוצאות, כך שכל מעשה יוצר תהודה, שכל פגיעה דורשת תיקון, שכל עוול מחייב כפרה, כאשר בד בבד אנו מקווים שכל מעשה של יצירה מזמֵן מעגלים הולכים וגדלים של משמעות, חיוניות ושמחה.

למרות ההבדלים המשמעותיים בניסוח, מציע הכלל 'עַיִן תַּחַת עַיִן' רעיון דומה לכלל "כל ישראל ערבין זה לזה", או בנוסח הנועז והמחייב יותר: "כל ישראל ערבין זה בזה". כל איש מישראל ערב לא רק לשלומם ולשלמותם של היקרים לו והקרובים אליו, אלא גם לשלומם ולשלמותם של שכניו, עבדו, אמתו ואפילו הגֵר והתושב שבשעריו, שהכתוב מתעכב גם עליהם. על כל איש מישראל מוטלת החובה לעשות הכל על מנת לשמור על שלמות זו, לשמור עליה כעל בבת עינו ממש.