הדרשה השבועית

יתרו

משה וציפורה/ קריאה יהודית ונוצרית

לפניכם הפרק השלישי של "מבראשית להתגלות", עבודה משותפת של שתי חוקרות: ד"ר אורזולה רודניק, פסטורית (כוֹמרה) לוּטרנית, מרצה באוניברסיטת לייבניץ בהנובר גרמניה ופעילה בארגוני הבנה בין דתית. ד"ר דליה מרקס, רבה רפורמית ומרצה בכירה בהיברו יוניון קולג' בירושלים. השתים קוראות את פרשות השבוע באור מגדרי ובדגש בין דתי, כל אחת מהן מנקודת המבט הדתית שלה. בהמשך מגיבה כל אחת למאמר רעותה. לפניכם התייחסות נוספת לקריאה שלהן: פרשת "יתרו", בה הן מתמודדות עם הדמויות של משה, יתרו וצפורה.

 

שלום רב שובך ציפורה נחמדת?!

                      הרבה דר' דליה מרקס

 

מוקדש לבני, ניב שלמה, בר המצווה

שִמעהּ של הצלת ישראל ממצרים מגיעה אל יתרו, חותן משה והוא בא אליו למדבר: "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ, וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ... וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה  אֶל הַמִּדְבָּר" (שמות יח, ב-ה). הדברים תמוהים, הלוא לא שמענו דבר על שילוחיה של ציפורה, מתי אירע הדבר, ומדוע? מה טיב השילוחים הללו, האם משה שילח את ציפורה? האם הייתה זו פרידה הדדית? שמא לפנינו התיעוד הראשון של גירושין? ואם שוּלחה ציפורה, מדוע היא חוזרת עם אביה אל משה במדבר? מאז סיפור הצלתה רבת התושיה של ציפורה את משה כשה' רצה להורגו, כאשר מָלה במו ידיה את עורלת בנם (שם ד, כד-כו), אין שומעים עליה דבר.

את הדברים הבאים אני רוצה להקדיש לשאלות של זרוּת וקִרבה במסכת יחסיהם של משה וציפורה, יחסים שרב הנעלם בהם מן הנגלה. דומני שיחסים אלה יכולים ללמד שיעור חשוב בהבנת היחס אל האחר ואל עצמי כאחר.

משה גדל כבן בית בארמון פרעה, כנסיך ממש, אבל בשורש מהותו הוא זר, בן עבדים, שינק את זרותו עם חלב אמו. כשהוא בורח למדבר הוא חוזר למצבו הראשוני כזר. כנכרי מקרוב בא הוא יוצא נגד המקומיים, הרועים המתנכלים, ועוזר לשבע בנות כהן מדין. כשהבנות מספרות לאביהן, כהן מדיין, על אירועי היום, הן מציגות את הבחור החדש כ"אִישׁ מִצְרִי". ציפורה, הבכורה בבנות, ניתנת לַזר המושיע לאישה.

משה גורם לאשתו לעזוב את ביתה, את מעמדה כנסיכה, וללכת אל ארץ לא נודעת. הוא אפילו אינו מתייעץ עמה - הוא מרכיב אותה ואת בניו על החמור, אוחז במטה בידו ויוצא לדרך. משה חוזר מצרימה, אבל למעשה הוא חוזר אל מקום שבו מעולם לא היה – הוא בא כנציג האלהים, אך זר לעמו שלו, וכזר הוא מאיים על מי שבארמונו חי כבן. לאורך חייו הוכר משה האיש בקרב סביבתו כזר וכבן בית, כאישיות נכבדת וכנווד אנונימי, כמי שזוכה לדבר עם האלוהים פנים אל פנים וכמי שבסופו של דבר נותר במדבר ונקבר במקום לא ידוע.

ואילו ציפורה, הנסיכה המקומית שניתנה להֶלך הנכרי הנמלט, הולכת אחרי אישהּ אל הארץ הלא נודעת שממנה נמלט והופכת לזרה מושלמת. שם אינה רק זרה בשל מוצאה, אלא גם כי היא נשואה למי שעד לא מזמן היה זר בקרב עמו, נציג השלטון השנוא. איננו יודעים דבר על חוויותיה של ציפורה ועל רגשותיה. לעומת אמהות האומה שקראו לילדיהן בשמות בהם שזרו את תולדות חייהן, משה (שאף שמו שלו ניתן לו בידי אישה) הוא הקורא לבניו בשמות המשקפים את מסעות חייו שלו – לבנו הבכור הוא קורא גרשום, "כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (ב, כב) ולצעיר אליעזר, "כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה" (יח, ד). מדוע הושתקו גירותה, נכריותה ואמונתה של ציפורה?

האם ציפורה רצתה להינשא לגבר הזר שסייע באבירות לה ולאחיותיה (כך מציגים זאת רוב הסרטים והספרים המודרניים), או שמא היו אלה נישואי כדאיות שנכפו עליה על ידי אביה? ומשה, האם קסמה לו האישה המדיינית שאותה פגש על יד הבאר, או שנישואין עמה היו מבחינתו מעשה של הישרדות בארץ נכרייה? כבר שאלנו על פשר שילוחיה של ציפורה, האם היא בחרה להישלח, אולי כי לא יכלה להתמודד עם חיי המדבר הצפוים לה, הנסיכה, עִם עם העבדים? ואם כן, למה בחר אביה, יתרו כהן מדין, לבוא אל משה עם ציפורה ועם ילדיה שילדה למשה? מדוע משה נוהג כבוד רב בחותנו "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה" (יח, ז) אך מתעלם מאשתו, שהצילה את חייו, ומילדיו בשר מבשרו?

אף המדרש אינו מרחיב על יחסי השניים ועל דמותה של ציפורה. הבה נבחן כמה התייחסויות מדרשיות לציפורה. על הפסוק "עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב א), שואלים חז"ל: "וכי כושית שמה? והלא ציפורה שמה! אלא מה כושית משונָה בעורהּ, אף ציפורה משונה במעשיה" (בבלי מועד קטן טז, ב). המדרש אינו מסביר מה טיב היותה "משונה במעשיה", האם נאמר הדבר לגנאי, שבת עובד אלילים הייתה או לשבח, על שתושייתה הרבה הצילה את משה? זאת לא נדע, אבל לפי מדרש מאוחר, משה הוחזק במדיין כאסיר במשך עשר שנים "ויהי בהיותו עצור שמה ותחמול עליו צפורה בת רעואל ותכלכלהו לחם ומים" (ילק"ש שמות קס"ח) ובהמשך אף שכנעה את אביה שישחרר אותו. ספר הישר לספר שמות מגדיל ואומר עליה: "ותלך צפורה בדרכי נשי בני יעקב, לא חסרה דבר מצדקת שרה רבקה רחל ולאה" (עמ' 244).

דמותה של ציפורה וטיב יחסיה עם משה זוכים להארה ולפרשנות מעניינת, גם אם מינימלית למדיי, ביצירתו של יחזקאל הטרגיקן. יחזקאל חי באלכסנריה וכיהודים הלניסטים רבים כתב ביוונית; הוא גם נזקק לסוגה ספרותית הלניסטית ידועה – הטרגדיה. לא ידוע לנו דבר על חייו של יחזקאל הטרגיקון. מתוך אזכור של אב הכנסייה אוסביוס המכנה אותו "מחבר הטרגדיות היהודיות" נוכל ללמוד שכנראה כתב טרגדיות אחדות. אולי השתמש יחזקאל בטרגדיה כדי לספק לקהל היהודי חומר יהודי בלבוש יווני מעודכן וכדי לחבב עליהם את ספורי המקרא, ואולי ביקש לקרב כך את הקהל הלא יהודי - זאת לא נדע. מה שנותר בידינו הוא עדות למפגש תרבותי מעניין בין תוכן יהודי וצורה הלניסטית.

במחזה מסופר, שכאשר משה פוגש את ציפורה ואחיותיה ליד הבאר, הוא שואל אותה מי הן והיא עונה בהרחבה ומסבירה לו את טיבה של הארץ שאליו הגיע:

הזר, הארץ כולה מכונה בשם לוב, יושבים בה שבטים בני גזעים שונים, כושים, אנשים שחורים. מושל הארץ אחד הוא, גם אדון וגם ראש צבא יחיד, והוא מנהיגה של עיר זו וגם שופט את בני אנוש בתפקידו ככוהן, והוא גם אבי ואביהן של אלה [כשהיא מראה באצבעה לעבר אחיותיה] (יהושע גוטמן, הספרות היהודית ההלניסטית, ב, ירושלים תשכ"ג, עמ' 149. לאחרונה עסקו בנושא זה יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, גם כך לא כתוב בתנ"ך, תל אביב 2009, עמ' 191-182).

הפניה של ציפורה אל משה בכינוי "הזר" מעידה אולי על תחושת העליונות שחשה בִּתו הבכורה של ה"אדון וגם ראש הצבא", זה ה"שופט את בני אנוש בתפקידו ככוהן" כלפי הנוכרי. בהמשך המחזה פונֶה אל ציפורה איש לא מוכר, בשם חום (אולי בשל צבע עורו), ותובע ממנה שתספר על התקשרותה אל משה. ציפורה עונה: "אבי נתן אותי לאישה לזר הזה". בכינוי "הזר", עומדת ציפורה על מהותו של משה בכל ימיו עד כה. בין השיטין נוכל לזהות גם את מורת רוחה של הבת על בחירתו של האב - גם לאחר ההחלטה על הנישואין הוא נותר בעיניה "הזר".  

ממש כמשה וכציפורה המתפקדים בעולם מורכב מבחינה תרבותית, מגדרית, דתית ואתנית כך מורכב גם המסע שעברה הטרגדיה של יחזקאל, עד שהגיעה לידינו. כך מתפקדים גם אנו בעולם מורכב שבו אנחנו זרים גם בבתינו ובה בשעה בני בית גם במקומות רחוקים.

מי ייתן ולעולם לא נשכח את זרותנו היסודית בעולם, ובה בשעה נפעל לכך שכל בני בשר ירגישו בו הכי בבית בעולם.

 

תגובה של אורזולה לדבריה של דליה

מעודי לא חשבתי על היחסים בין ציפורה ומשה עד שהעלית את הנושא. איך יכול להיות? ציפורה היא דמות נשית שולית במסורת שייחדה מקום שולי לנשים לאורך זמן. אם נביט על תולדות הכנסיות, נראה שרק לאחרונה החלו נשים לקבל סמיכה, וגם זה לא מקובל בכל הכנסיות, אפילו לא בכנסייה הלותרנית, נכון לעכשיו.

על אף העובדה שבמשך העשורים האחרונים נכתבו כמה וכמה ספרים שעסקו בנשים מקראיות, ניתנה מעט תשומת לב לציפורה. אני תוהה אם חברי הקהילה שלי יודעים אפילו את שמה, אפילו אלה מהם המתעניינים בנשות המקרא.

ובכל זאת, יש סיבה נוספת בגללה לא חשבתי מעודי על היחסים בין ציפורה ובין משה. כתיאולוגית פרוטסטנטית באוניברסיטה גרמנית, התחנכתי לאור המתודה של ביקורת המקרא. מתודה זו מבקשת למצוא את "המציאות שמאחורי הטקסט". במרכזה של שיטה פרשנית זו ניצבות שאלות הקשורות בתולדות הטקסט[ים] ובמציאות ההיסטורית המשתקפת מהם. שאלות של תוכן ספרותי כמעט ולא נידונות. ובכל זאת, כנוצריה שאינה רק אשת אקדמיה אלא גם מאמינה, קרובה ללבי ולדעתי הבחינה של דמויות מקראיות כפי שהן מוצגות על בימת המקרא, ולא רק במתודות מחקריות.

משה ויתרו:

סיפור של מפגש בין-דתי ובין-תרבותי מוצלח

                      הפסטורית דר' אורזולה רודניק

 

רוב חברי קהילתי הלותרנית בהנובר שבגרמניה לא שמעו מעולם על יתרו. הדבר נכון גם לגבי רבים מחברי הכמרים. בסדר התפילות של הכנסיה הלותרנית – וכך, אני מניחה, גם במסורות נוצריות אחרות – סיפור יתרו אינו נקרא ואינו נדרש.

יתרו, כהן מדין וחותנו של משה, מופיע במספר מקומות במקרא. בדרך כלל הוא מכונה בשם זה, אבל הוא נקרא גם "רעואל" (שמות ב, טז, יח), "חובב" (במדבר י, כט) או "חבר" (שופטים ד, יא). פרשנויות נוצרית מסבירות את השמות השונים כמקושרים למסורות שונות שחוברו ביחד על ידי העריכה המקראית.

אחרי שהרג את המצרי שהמר לבני ישראל, משה ברח למדין כדי להציל את חייו. ליד הבאר במדין הוא פוגש כמה נשים צעירות ועוזר להן להשקות את צאנן. אביהן של הבנות, כהן מדין, מזמין אותו לביתו. הסעודה שמשה סועד שם הייתה כנראה משובחת במיוחד, שכן מיד נאמר: "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ", וגם "וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה" (שמות ב, כא). יתרו ומשה מגיעים להבנה במהירות רבה. אלא שאין אנו שומעים דבר על מה שחשבה ציפורה בעניין הזה. בחברת אביה ובעלה, ציפורה אילמת ואין לה קול (דבר זה אינו אומר שהיא הייתה אישה חסרת אונים - באחד הסיפורים החידתיים ביותר במקרא, נאמר שבדרכם חזרה למצרים, זו ציפורה שמלה את בנה כדי להציל את בעלה מזעמו של האל). 

משה רועה את צאן חותנו. יום אחד, הוא פוגש בסנה הבוער באלוהי אבותיו ואמותיו, המצווה עליו לשוב למצרים כדי לשחרר את בני ישראל מעול מצרים. בשובו, משה מבקש את רשותו של חותנו, וזה עונה לו: "לֵךְ לְשָׁלוֹם" (ד, יח). יחד עם אשתו ושני הילדים משה חוזר למצרים. המשא ומתן שהוא מנהל עם פרעה הוא קשה ותובעני, אבל בסופו של דבר משה משיג את מבוקשו.

אחרי יציאת מצרים, מתקדמים בני ישראל לכיוון הר סיני. יתרו, ששמע על גאולת ישראל מהעבדות, בא לבקר את משה. עמו באים ציפורה ושני בניה גרשום ואליעזר (הקוראים הרגישים תוהים בוודאי מדוע ציפורה נמצאת עם אביה ולא עם משה, עמו עזבה את מדין בדרכם מצרימה). משה נוהג בחותנו בכבוד רב ובהכנסת אורחים מופתית, הוא כורע ונושק לו. שני הגברים נכנסים לאוהל ומשה מספר ליתרו בפירוט על גאולת ישראל ממצרים, ועל הקשיים שהוא חווה עם בני ישראל במדבר. יתרו מקשיב קשב רב ומגיב בשמחה על "עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל" (יח, ט). הוא, כהן דת נכרית, מברך בהתלהבות את אלהי ישראל: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה" (שם, י). זו, אגב, הפעם השלישית במקרא שנכרי מברך את אלהי ישראל. הראשון היה נח שברך את שם (בראשית ט, כו), השני היה מלכיצדק שברך את אברהם (יד, כ). ועתה מברך יתרו את משה. לברכת יתרו ומלכיצדק יש הרבה מהמשותף – שניהם מייצגים דת אחרת, ושניהם נוהגים בבני השיח שלהם בכבוד, שמחים בהצלחתם ומברכים את אלוהיהם. יתרו מכיר בגדולתו של אלוהי ישראל ואומר: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים" (שמות, יח יא), שכן הוא מקשיב לעמו הסובל ומציל אותם.

בעיני יתרו, גדולתו של האל משתקפת בכך שהוא עושה צדק. יתרו שמח בגאולתם של בני ישראל ומראה את שמחתו זו בקרבנות שהוא מעלה לו, קרבן עולה – שכולו לאל, והזבחים שאותם סועדים יחד יתרו, משה, אהרן וזקני העם (והקוראים עשויים לשאול, איפה היו נשות אותו הדור באותה סעודה?).

יתרו הכהן הוא איש מעשה. בבוקר שלמחרת, כשהוא רואה כיצד משה מבלה את יומו בפתרון סכסוכים של בני העם, הוא מחווה את דעתו: "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (יח, יז-יח) ומציע למשה תכנית– משה ילמד את מצוות האל לבני עמו, כדי שהם ידעו באיזו דרך עליהם ללכת. משה יבחר אנשים ישרים שיכהנו כשופטים שיתמודדו עם סכסוכי העם, ורק מקרים קשים יובאו אליו. משה מכיר בערכה של עצת חותנו ופועל על פיה.

אנחנו רגילים לשמוע על מפגשים בין-תרבותיים ובין-דתיים כעל אירועים מתוחים ורוויי קונפליקטים. בהיסטוריה האירופאית גלומות דוגמאות רבות לכך. לאורך מאות בשנים, נשלטו היחסים של הנצרות כלפי היהדות על ידי פרדיגמה תיאולוגית שגרסה שהנצרות לקחה את מקומה של היהדות ב"כלכלה האלוהית" כעם הנבחר. ההיסטוריון הצרפתי יולס איזק (Jules Isaac) מבקר את התיאולוגיה הזו כתורה של בוז (teaching of contempt). רק בששים השנים האחרונות החלו הכנסיות הגדולות לבחון מחדש את התורה הזו. הדרך הארוכה מתיאולוגיה של בוז לתיאולוגיה של כבוד טרם באה אל קיצה ואל הגשמתה המלאה. תיאולוגית הכבוד אומצה אמנם במקומות רבים, אבל היא עדיין לא מקובלת במלואה על ידי כל הנוצרים, אפילו לא באירופה ובצפון אמריקה.

מסורת הדיאלוג בין נוצרים ומוסלמים באירופה – ובעיקר בגרמניה – צעירה בהרבה ממסורת הדיאלוג היהודי-נוצרי. כרגע, השיח הזה רווי פחדים, סטריאוטיפים ובמקרים רבים חוסר אמון; אִיסלמופוביה או בוז כלפי האסלאם נפוצים גם הם. על רקע המתח והחשדנות בתולדות המפגשים הבין-דתיים והבין-תרבותיים בין נוצרים, מוסלמים ויהודים באירופה, אני מוצאת את הסיפור המקראי שלפנינו רב ערך.

הסיפור שלפנינו מדגים חיים אינטלקטואליים ובין-דתיים שאינם מאופיינים בקונפליקט ובבוז הדדי. כיצד יתרו פוגש את האחר? אילו ממדים בתרבות של כבוד והערכה בין דתיים משוקעים במפגש הזה? – יתרו מזמין את משה לסעוד עם משפחתו. הוא נוהג בו הכנסת אורחים. יתרו חי בתרבות של בית פתוח, לב פתוח וראש פתוח. הכנסת האורחים מתחלפת עד מהרה בשגרה של חיי משפחה. יתרו נוהג באמפתיה. הוא רוצה באושרה של משפחתו, אבל הוא גם שמח בהצלתם של בני ישראל. יתר על כן, ליתרו יש חוש צדק עז. בעבורו, גדולתו של האל מתגלה בעונש שניתן למצרים על שעבודם של בני ישראל. יתרו משבח את אלוהי ישראל ומברך אותו. יתרו הוא רב לשוני מבחינה דתית. הוא משתתף בפולחן של בני ישראל ומביא שני סוגי קרבנות כשבח וכהודיה לאל.

אנחנו יכולים ללמוד מיתרו ארגון קהילתי ותפקוד חברתי שאינם יודעים גבולות אתניים או דתיים. יתרו מצליח לאתר בעיה ומציע לה פתרון. הוא אינו מהסס לתת למשה עצה הקשורה בטיב היחסים של העם עם אלהים. הוא קורא: "עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים" (יח, יט). יתרו מייעץ עצה הקשורה ליחסים האינטימיים בין אלהים וישראל.

אילו יתרו היה מתייעץ אתי בעניין זה, הייתי מייעצת לא שלא יתערב בעניינים הפנימיים של בני ישראל. התערבות מעין זו, מצד מי שאינו שייך לקבוצה דתית מסוימת, אינה רעיון מוצלח, בדרך כלל. פעמים רבות היא עשויה לגרום דווקא לבעיות נוספות ונתפשת כבעייתית וכחסרת כבוד. ועם זאת, הסיפור שלפנינו מראה שמשה אינו רק מקשיב לדברי חותנו בנימוס, אלא מצליח ליישם אותם בהצלחה.

קוראים רגישים עשויים להתייחס לסיפור יתרו לאו דווקא כאל סיפור של מפגש בין דתי, אלא כאל סיפור של גיור. השבח לאלוהי ישראל והקרבת הקרבנות עשויים להציע זאת. ועם זאת, אילו זה היה המקרה, אילו יתרו היה מצטרף לעם ישראל, היינו מניחים שיתרו ימשיך עם בני ישראל בדרכם לסיני, אבל אנו שומעים שלאחר שמשה יישם בהצלחה את הרפורמה של חותנו, יתרו חוזר למדיין.

שלא כמונו, יתרו ומשה לא ירשו היסטוריה של פחדים, הכפשות ודעות קדומות. אבל אף על פי שלא נוכל להשוות בין מצב העניינים ביניהם לזה שלנו, הסיפור הזה נותן לי תקווה - הוא מאתגר למצוא דרכי מפגש דומות, שאף על פי שהן נדירות, הן קיימות.

נותר רק לומר שהסיפור הוא סיפור של חברות בין שני גברים על כל מה שכרוך בכך. שהרי דווקא בגלל הפתיחות של יתרו בדיונו עם משה, בולטת בהעדרה כל תקשורת בינו לבין בנותיו (או אשתו). ועדין, כאישה הקוראת את הטקסט, השמחה על המפגש הבין-דתי והבין-תרבותי המוצלח בין שני הגברים גוברת במקרה זה.

 

תגובה של דליה לפרשנות של אורזולה:

תודה לך על הקריאה המעצימה של המפגש בין שני האישים, מפגש שאינו רק בין-דתי ובין תרבותי, אלא גם בין-דורי, בין-מעמדי ובין-גזעי. את מחזירה אותנו למדבר, לארץ בראשית, להתהוות שלקראת ההתהוות, למציאות שלפני הפחדים והשנאה, לזמן ולמקום שהכל יכול לקרות בהם. יש להזמנה שלך אותנו לשוב להוויה טהורה וקדמונית שכזו ערך רב מאד. השנאה והדעות הקדומות אינן עניין מהותי שבטבע, הן קשורות בהתפתחויות היסטוריות, ועל כן - אפשר לשנותן. קריאתך יפה שבעתיים, דווקא בימים הקשים שאנחנו עוברים עתה בישראל, כשֶגל של גזענות ושנאת זרים מאיים לשטוף את מדינתנו.

כשאני קוראת את דבריך, אני שואלת את עצמי מהם האופקים של מפגשים כאלה ומה הם הגבולות שלהם. לדעתי, לרמת הקירבה והאינטימיות במפגשים בין-תרבותיים, בין-דוריים ובין-גזעיים אין גבולות. ככל שאלה יהיו קרובים ואינטימיים יותר, כך ייטיב. אבל למפגשים בין דתיים יש בעיניי גבולות ברורים – נעים לי להצטרף מדי פעם לתפילות ולטקסים של דתות אחרות, אבל איני סבורה שראוי שאקח בהם חלק אקטיבי. אם לא נקרא את סיפור יתרו כסיפור של גיור (קריאה מפתה מאד, אני מודה), קשה לי להבין את השתתפותו הפעילה בפולחן של בני ישראל. גבול נוסף וברור מאד בעיני הוא העניין המשפחתי – רעוּת ושותפות בין בני דתות שונות הוא חיוני לחברה בריאה ותאוות חיים, אבל לדידי קשרי נישואין והמשך הדור צריכים להיעשות במסגרת העם.