הדרשה השבועית

בשלח

כמו מים רבים

הרבה גילה קן

יש רגעים שבהם תחושת המחנק היא גדולה מדי, כשעומדים על שפת ים סוער בקצה מדבר, מאחורינו רצים רצים הסוסים, דוהרים להשיג אותנו, והנה אנחנו מנסים לנוס, לברוח, ואין לאן.

אין לאן.

מחבר ספר תהילים מזכיר את הרגעים האלה יותר מפעם אחת - בְּהִתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי ואני במערה תפילה, הוא מספר לאלוהים (תהלים, קמב). בהתעטף עלי רוחי והכל סוגר עלי מכל כיוון, ולא נשאר דבר בעולם מלבדך אלוהים, שתבוא אלי.

זהו דימוי שקט נורא.

ומולו - הדבורים המזמזמות רעש מחריש אוזניים בשדה קוצים "כָּל-גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַם-סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם" (שם, קיח י-יב).

אני זוכרת את עצמי כילדה מגלגלת את "סַבּוּנִי גַם-סְבָבוּנִי" על הלשון בזמן אמירת ההלל, איזה ריקוד קלאוסטרופובי יש כאן של דבורים אין- סופיות, סביב הקורבן שלהן.

פרשת 'בשלח' וההפטרה שלה מספרות לנו משהו מיוחד מאוד על האופן שבו אנחנו חווים אירועים.

רגע השיא בפרשה הוא קריעת ים סוף; ההפטרה עוסקת בסיפורה של דבורה הנביאה. ישנן נקודות תוכן דומות - רדיפת האויב, הפחד מפני הקרב, המים העולים ומטביעים את כל מרכבות סיסרא ופרעה. ובסוף הצלה ניסית ביד ה' אלוהים.

בשני המקרים הסיפור מוגש לנו פעמיים – פעם מפי מספר סיפורים ופעם מפי משורר. מציאות פרוזאית מול מציאות פיוטית.

האין זה כך תמיד?
המשורר האנגלי רוברט גרייבס כתב שהמבחן להיותה של שירה אמיתית הוא שכאשר קוראים אותה סומרות שערותינו.

למה?
מכיוון ששירה אמיתית היא כזו שנכתבת בהכרח, בהשראה אלוהית. וככזו היא תמיד מושכת עד בלי די ונוגעת בנו עד עומק גופנו ומפחידה אותנו עד קצה נשמתנו.

בשמות רבה מסבירים זאת כך:
"...ובזכות האמנה שהאמינו זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה, שכן כתיב אחריו אז ישיר משה לכך צריך אדם לסמוך גאולה לתפלה כשם שהם הסמיכו שירה אחר האמנה והקריעה, וכשם שהן טהרו לבם ואמרו שירה שכן כתיב וייראו העם את ה' ויאמינו ואח"כ אז ישיר כך צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל...”

בזכות האמונה שהאמינו ישראל אחרי הנס הגדול שנעשה להם בקריעת הים, זכו לומר שירה וזכו שתשרה עליהם השכינה, כלומר, אלוהים.

חז"ל מתיחסים אל שירה ותפילה כאחד, ויפה עשו, אם כי לא תמיד הם זהים.
הם החליטו שכן והם טוענים שהשירה שהם זכו לומר היא כזו שמגיעה בהשראה אלוהית. ולמדנו קודם סימן אחד להשראה אלוהית – תגובה גופנית קיצונית שמערבת בתוכה משיכה ופחד –זו החוויה של עמידה מול אלוהים.

בני ישראל עמדו על שפת הים בקצה המדבר ומאחוריהם דוהרים פרשי פרעה, ואלוהים בוחר בחירה מפתיעה. הוא יכול היה להשמיד את צבא פרעה עוד על היבשה ולעטוף את כולם בענן ולפזר אותם במדבר, למשל. אבל במקום זאת, הוא בוחר ליצור נס מופלא - כל ישראל עוברים בתווך שבין שני קירות המים ורואים את צבא מצרים טובע. כלומר, הוא מעביר אותם בדיוק דרך אותו מקום שאחר-כך יהרוג בו את רודפיהם, כי הוא רצה שבני ישראל יפחדו פחד נורא.

שאלו אותי – איך כל האימה הזו רלוונטית לחיי היום יום של אנשים מודרניים? איך אנחנו יכולים בכלל לגשת לתפילה בחיים שלנו, ועוד כזו שדורשת מצבי רגש קיצוניים כמו אימה דתית מצד אחד ואכסטזה דתית מן הצד השני?
מה עם כל הרגעים המישוריים יותר – כיצד אנו מתפללים בתוכם?

נדמה לי שרגעי השיא והשפל שמתוכם מופיעה השירה הרוחנית האמיתית, הם אלה שמזינים את היכולת שלנו להתפלל בימים כתיקונם. רק אם נלמד למצוא את הקדושה (זו המוארת או זו האפלה) לעמוד מולה ולשמר אותה– רק אז נוכל להשתמש ברגעים האלה של התגלות כדי להזין את חיי הרוח שלנו ברגעי חולין.
שירת ההלל, שירת הים, תהילים – כולם נכתבו ברגעים של חוויה שהיא מחוץ לגדר הרגיל, ומתוך החוויה הזו זיקקו הכותבים רגש מדויק יותר, תובנה חדה יותר לגבי פשרם של החיים כאן בעולם.

כשאני ניגשת אל הסידור ופוגשת את המילים שכתבו, משהו בי מתעורר ומתחדד גם כן, המילים שלהם מנקות מעט מקהות החושים היום יומית אצלי ומאפשרות לי להתחבר למקומות בראשיתיים.

"...ובזכות האמנה שהאמינו זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה..." – חז"ל מדברים על האמונה שהאמינו, וזו היא באמת היכולת להיפתח ולהבין רגעים בעלי משמעות, שהות ברגע שהוא כל כך מהותי, שהוא כמעט מחוץ לזמן הרגיל.

היכולת שלנו כבני אדם להעניק משמעות שמעבר למשמעות הרגילה לרגעים מסוימים בחיינו, להעלות אותם על הכתב, לשיר אותם ולחזור עליהם פעם אחר פעם – היא שמאפשרת לנו להכניס את אלוהים, את הקדושה, את הדבר שגורם לשערותינו לסמור אל תוך היום יום הפרוזאי.