הדרשה השבועית

ויחי

איזו ברכה

הרבה גליה סדן
 
כך נאמר במסכת סופרים, שהיא אחת מן המסכתות המאוחרות שבתלמוד (מסכת סופרים, פרק י"ח, משנה ה'):

כך היה מנהג טוב בירושלים. בהיות [הבן] בן י"ב (ובמקומות אחרים: בן י"ג), סבלו [אביו] ומקרבו לפני כל זקן וזקן [במקדש] כדי לברכו, לחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים. כלומר – על סף גיל ההתבגרות, היה האב מביא את בנו אל המקדש, והזקנים, שהם בבחינת "זקני השבט" ומייצגים את העם או את הדור המבוגר – אם תרצו, את המסורת – מברכים את הבן. וכל כך למה? מפני שנראה, שיש לנו איזה צורך בברכה ברגעי מפתח בחיים, בטקסי מעבר. יש לנו צורך לברך, ולהתברך. לומר דברי סיכום על מה שהיה עד כאן, ולהביע תקוות ואיחולים להמשך הדרך.

המסורת קבעה ברכות כאלה: שבע הברכות בטקס הנישואין, למשל. או הברכות השונות הפותחות במילים "מי שברך", ברכה שבה אנחנו מברכים גם את בני ובנות המצווה שלנו.

ולברכות המסורתיות מצטרפות מילים היוצאות מן הלב, מילות אהבה ספונטניות.
הפרשה שאותה נקרא השבת, פרשת "ויחי", עוסקת במידה רבה בברכה. יעקב מסכם את חייו, מנסח את צוואתו, אומר מילים אחרונות לשניים מנכדיו, אפרים ומנשה, בניו של יוסף, וגם לכל 12 בניו.

ומעניין: זוהי לא הפעם הראשונה שבה אנחנו נתקלים בסיטואציה כזו בתנ"ך, בה האב מברך את בניו לפני מותו: כולנו זוכרים גם את יצחק, המברך את יעקב ועשו לפני מותו.

יכולנו לחשוב, שהברכה היא סימלית. כדברי התלמוד שאותו קראנו קודם: "מנהג טוב", אלא שהתנ"ך מבהיר לנו שיש לברכה משקל רב. שאם לא כן, לא היה יעקב גונב במירמה את הברכה מעשו; שאם לא כן, לא היה יעקב מתעקש לברך, במודע, דווקא את אפרים, נכדו הצעיר, בברכת הבכור (בראשית מ"ח):
א וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת-מְנַשֶּׁה וְאֶת-אֶפְרָיִם: [...] ח וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיּאמֶר מִי-אֵלֶּה: ט וַיּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיּאמַר קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם: י וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם: [...] יג וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-ראשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת-שְׂמאלוֹ עַל-ראשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר: טו וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף וַיּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרעֶה אתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה: טז הַמַּלְאָךְ הַגּאֵל אתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:הברכה בתנ"ך נתפשת כבעלת כוח נבואי, ולא איחול גרידא, ובזה חשיבותה וכוחה.

נדמה לי כי הזמנים השתנו. נראה כי על פי רוב, איננו תופשים עוד את הברכה כבעלת כוח מאגי, אלא כמביעה, כאמור, תקוות, צידה לדרך, מילות עידוד.
אולם מה שאני לומדת מן הפרשה היא הרצינות שבה מתייחסים למילה. מפני שלמילים יש כוח. לא הכוח הנבואי המיוחס להן בפרשה, אלא כוח פסיכולוגי. מילים יכולות להרוס אותנו, להשמיט את הקרקע מתחת לרגלינו, לפגוע בנו פגיעה עמוקה. אבל הן יכולות גם לבנות אותנו, לשקם אותנו, להיות לנו קרן אור שתאיר את דרכנו.

הייתי מאחלת לכולנו שנהיה כאותם זקנים במקדש, המברכים, מעודדים ומתפללים על זולתם, לא רק בנקודות מפתח בחיים, אלא בכל יום ויום תמיד.
את ברכתו מסיים יעקב במילים: "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". ורש"י פירש, שכאשר אדם בא לברך את בניו, יברכם בברכה הזו: "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה", וברכה זו אכן נשארה חלק מן המסורת, ויש הנוהגים לברך כך את הבנים בערב שבת, וכן בטקס פדיון הבן.

אנחנו מברכים את בנינו בברכה שיהיו כשני נכדיו הנבחרים של יעקב. הברכה הזו מאחלת לנו, כך נראה לי, שנרגיש תמיד נבחרים. שנרגיש מיוחדים באשר נלך, גאים במי שאנחנו, בטוחים בעצמנו, מבורכים.

כמה יפה לאחל לבנינו, שירגישו טוב עם עצמם ויתברכו בכל אשר ילכו.    

שבת שלום!