הדרשה השבועית

ויגש

שרח בת האלמוות

אסטבן גוטפריד

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן: וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרוֹן וְכַרְמִי...  וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם... (בראשית מו, ח-ט, יז).

שבעים איש ירדו מצרימה. יעקב ובניו, הבת דינה, וחמישים וארבעה נכדים – ובעצם חמישים ושלושה נכדים ונכדה אחת: שרח בת אשר.

סטטיסטית וביולוגית – קצת קשה להאמין שיהיה למישהו, עם כל הכבוד ליעקב, 98.1% "הצלחה" בהולדת צאצאים בנים... סביר להניח שזה קשור יותר למסורת המקראית על פיה נותנים פחות מקום לבנות.... מן הסתם היו נכדות נוספות, אך הן לא הוזכרו. אבל זה דווקא הופך את אזכור הנכדה היחידה של יעקב בשמה המלא לעוד יותר מסקרן. אז מי זאת שרח בת אשר ולמה זכתה לאזכור כל כך בולט למרות "חטאה הנורא", להיוולד אישה בתקופה המקראית?

האגדה בבראשית רבתי פרשת חיי שרה מספרת שלאחר מכירת יוסף, הפך יעקב לשבר כלי. הנבואה נעלמה ממנו והוא שקע בדיכאון. יעקב מצא נחמה בקשר החם שנוצר בינו ובין נכדתו שרח, שלמעשה גדלה אצלו.  כשכל בני ישראל היו עסוקים בפרנסה ובמשחקי כבוד, שרח, ילדה מוכשרת וחכמה, היתה יושבת אתו שעות על גבי שעות, מקשיבה לסיפורים של סבא יעקב, מנגנת בשבילו ושרה. שירתה של שרח הצליחה להביא ליעקב נחמה.

וכך, עשרים ושתים שנה לאחר שיעקב איבד את בנו יוסף, אנחנו מגיעים בפרשה שלנו לרגע בו חוזרים אביה ודודיה של שרח ממצרים, עם הבשורה שהם בעצמם לא יודעים איך לעכל, אבל איכשהו חייבים לספר אותה לאבא: יוסף חי במצרים. איך מספרים לאבא דבר כזה אחרי עשרים ושתים שנות אבל? איך הוא יוכל לעמוד בזעזוע נוסף... ואם הוא ימות פתאום לפני שיספיקו לחזור למצרים? רק זה חסר להם בנוסף לכל רגשי האשמה כלפי יוסף ויעקב...
וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי-הוּא מֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וַיָּפָג לִבּוֹ, כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם (מה, מו).

יעקב לא מסוגל לקבל את הבשורה. לא כך לפחות.  לכן  - לפי תרגום יונתן ולפי הספר "קצת יוסף" (סיפורו של יוסף בערבית יהודית בנוסח המצוי בין יהודי עירק, שהגיע עד לתימן) האחים פונים לשרח החכמה והמוכשרת בבקשה קצת מוזרה:  הם מבקשים ממנה לנגן ולשיר לפני יעקב את הבשורה על אודות יוסף. 
שרח, שלא היתה זקוקה למילה נוספת והבינה את גודל השעה וגודל המשימה, ניגשה לפינה שלה במאהל המשפחתי, לקחה את כלי נגינתה והתישבה לה בפתח האוהל של יעקב. בתחילה ניגנה ושרה לעצמה, כאילו מנסה לשכנע את עצמה שכל זה אמיתי,  "יוסף דודי חי! יוסף דודי חי!..."  לאט לאט קיבל קולה הערב עוד ועוד נוכחות, ועוצמה... יוסף דודי חי...! יוסף דודי חי! יעקב, בתוך האוהל, מתחיל להרגיש צמרמורת בכל הגוף.... הוא יוצא אליה אל פתח האוהל, מביט בעיני נכדתו, מסתכל על בניו העומדים סביבה מבוישים, ומבין שזו אמת... הניגון איפשר לו לעכל ולעבד את הבשורה והשלכותיה... בהדרגה, פשטה ההרגשה הטובה בכל גופו... ולא עבר זמן עד שכולם הצטרפו לשירתה... עוד יוסף חי!  שמחה גדולה מלאה את לבו של יעקב ורוח ה' שרתה עליו שוב.
לראשונה מזה עשרים ושתים שנה, הנבואה חוזרת אליו: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (מה, כז).

דומע מהתרגשות, נגש יעקב אל שרח נכדתו, שם ידו על ראשה ואמר לה: 'מפני ששמחת אותי בתי, והחיית את רוחי, לכן אברך אותך  - כך חיי לאורך ימים ולא תטעמי טעם מיתה".

ואכן... שרח בת אשר, שהיתה אחת משבעים היורדים מצרימה, נמצאה גם במפקד בספר דברים, וגם בדברי הימים, כשמונים את האנשים שיצאו ממצרים מאתים ועשרים שנה לאחר מכן (דברים כו מו, דברי הימים ז' ל). כך אנו מוצאים בסדר עולם רבא (פרק ט') מאת יוסף בן חלפתא: "סרח בת אשר היתה מבאי מצרים ומיוצאיה".

סרח בת אשר לא רק היתה אלמותית, אלא גם היתה האישה היחידה שהחזיקה בסוד הגאולה,  הקוד הסודי של יציאת מצריים שעבר מפה לפה (פקוד פקדתי).
"ר' אליעזר אומר חמשה אותיות שנכפלו בכל האותיות שבתורה כלם לסוד גאולות, כ"ף כ"ף,  מ"ם מ"ם, נו"ן נו"ן, פ"א פ"א וצד"י צד"י, וכולם לא נמסרו אלא לאברהם אבינו. ואברהם מסרן ליצחק ויצחק מסרן ליעקב, ויעקב מסר סוד הגאולה ליוסף, שנ' ואלהים פקוד יפקוד אתכם ויוסף בנו מסר סוד הגאולה לאחיו ואמ' להם פקוד יפקוד אלהים אתכם, ואשר מסר סוד הגאולה לסרח בתו"  (פרקי דרבי אליעזר, "חורב" פרק מז).

שרח שמרה את הסוד, ובעזרתו ידעה להעריך את המתיימרים להציע פתרונות למצב השיעבוד במצרים, אם דוברי אמת הם או שרלטנים...

והאגדה ממשיכה ומספרת, שהיו באים אליה ואומרים לה, שרח, בא אדם אחד אצלנו ועשה אותות לעינינו כך וכך... אמרה להם אין באותו איש ממש, אמרו לה "והרי אמר פקוד יפקוד אלהים אתכם", אמרה להם:  "הוא האיש העתיד לגאול את ישראל ממצרים, שכן שמעתי מאבא פ"א פ"א פקוד יפקוד, מיד האמינו העם באלהיהם ובשלוחו, שנ' ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את עמו".

שרח בת אשר ממשיכה לשמש בתפקיד מרכזי גם ביציאת מצרים. בליל יציאת מצרים: אחת המשימות של משה היתה לא רק לשחרר את עמו ולהוביל אותו במדבר, הוא גם היה האחראי לקחת אתם את עצמות יוסף.  כאן מספר המדרש:
"מנין יודע משה היכן יוסף קבור? אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור היא הודיעה את משה היכן יוסף קבור. בשעה שהיו ישראל עסוקין בביזה היה משה מסובב את העיר שלשה ימים ושלשה לילות למצוא ארונו של יוסף ולא מְצַאוֹ, אחר שנתיגע הרבה פגעה בו סרח בת אשר. אמרה לו: "רבינו משה, למה אתה יגע כל כך?" אמר לה [שלשה ימים ושלשה לילות אני מסתובב בעיר]  לבקש ארונו של יוסף ואיני מוצא אותו. אמרה לו בוא עמי.  הוליכו לנהר נילוס, אמרה לו "במקום הזה עשו ארון של עופרת של חמש מאות ככרים ונתנוהו בתוכו וחתומוהו והשליכוהו בתוך הנחל. מיד עמד משה על הנחל ואמר יוסף יוסף אתה ידעת איך השבעת את ישראל פקד יפקד תן כבוד לאלהי ישראל ואל תעכב גאולתן של ישראל, מיד התחיל ארונו לפעפע ועולה מן התהום כקנה אחד.  (מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בשלח).שוב, שרח בת אשר היא הממונה במסורת על הזיכרון, על הסוד העובר מדור לדור והיא נותנת לו גיבוי בעדות אישית.

שרח ממשיכה להופיע גם אחר כך... היא זו שמצילה את ישראל ממלחמה, מאות שנים אחר כך, לפי מדרש נוסף באגדות בראשית כב:

"בזמן ששבע בן בכרי מנהיג מרד נגד דוד המלך, דוד שולח את יואב בן צרויה לדכא את המורדים, ורגע לפני הקרב, כשכל החיילים בכוננות קרב,  מגיעה שרח בת אשר, "האישה החכמה" שלנו ומתערבת. היא מופיעה משום מקום, פוסעת לאטה, שיערה לבן... בכל זאת כבר בת 800 או יותר... וקוראת ליואב לשיחה. וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה, מִן הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ, אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב, קְרַב עַד הֵנָּה, וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ.

כל החיילים מחכים לו. משימה צבאית חשובה בפתח... אבל בכל זאת יואב לא יכול שלא להיענות לקריאתה של שרח:

וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב?  וַיֹּאמֶר אָנִי! וַתֹּאמֶר לוֹ, שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ! וַיֹּאמֶר, שֹׁמֵעַ אָנֹכִי. ...אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל, לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה'?  (שמואל ב' כ יז-יט).

על זה אתה הולך להחריב עיר ואם בישראל? זו סיבה לצאת לקרב? אתה לא חושב שהגזמת...? יואב, המנהיג הצבאי הדגול, משתתק. שרח בת אשר מצליחה לחסוך מעם ישראל מלחמת אזרחים.
הופעה נוספת של שרח היא אצל רבי יוחנן. בפסיקתא
דרב כהנא (יא יג): "רבי יוחנן היה דורש כיצד המים עשויין להתיישר כחומה בחציית ים סוף. והסביר שזה היה כמו קירות חסומים, פתאום הופיעה שרח בת אשר ואמרה לו  בכעס: מה אתה מדבר שטויות? זה היה כמו רשת! אני הייתי שם!"

לפי האגדה, שרח בת אשר נכנסה חיה לגן עדן, והיא חיה עד היום. מסורת יהודי בבל מספרת שהיא גלתה לבבל בחורבן הבית הראשון, התיישבה באיספאהן שבפרס, ושם נפטרה. הדמות של סרח הפכה למיתוס  בשירת הנביאים, השירה העממית בערבית יהודית, המושרת בפי הנשים בקהילת ג'רבה. עד היום ישנן מסורות ששרות אליה ופונות אליה בתפילה. 

שרח בת אשר היא מעין  "סופר וומן" משלנו. דמות אלמותית וחכמה שמחזיקה את הכוח העוצמתי ביותר שיכול להיות לבני האדם: את כוח הזיכרון. היא היתה בכל מקום... והיא זוכרת... הזיכרון שלה מהווה את הגשר בין העבר לעתיד. זהו הקוד הסודי שהיא קיבלה וממשיכה להעביר לנו.

אם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד מדמותה האגדית של שרח הוא היכולת שלנו להיות סוכני זיכרון.  אנחנו נמצאים בעולם לזמן מוגבל ביותר במונחי נצח, אך קצוות חיינו נוגעות בקצוות חייהם  של אבותינו ובנינו. כאשר אנחנו מחברים את הסיפורים האישיים שאנחנו יכולים לשמוע בגוף ראשון מזקני השבט שלנו ואנו מעבירים אותם לילדינו, או לילדי בר מצווה העולים אצלנו לתורה, אנחנו הופכים לסוכני זיכרון, כמו שרח בת אשר.

כשלובה אליאב סיפר לנו בקהילתנו בבית תפילה ישראלי על המפגש שלו בילדותו עם ביאליק בכל יום שבת ב"עונג שבת" ואיך ביאליק היה מזמין אותו אל הבמה לשבת לידו, ועל השיחות של ביאליק בן ה-60 ולובה בן ה-11 בדרך לבית הכנסת, היה בזה גילוי סוד. שרח בת אשר היתה שם מבחינתי.
כשאני מספר לעמיתיי את האנקדוטות ששמעתי מרבי ומורי הרב מרשל מאייר, על היותו חברו ומזכירו הפרטי של אברהם יהושע השל, שרח בת אשר היתה שם מבחינתי, והיא הופכת אותי לסוכן זיכרון ונושא סוד, או קוד.

יש מסביבנו עדיין אנשים רבים שהיו שם, שזוכרים את הילדות שלהם בשואה, יש בינינו עדיין אנשים שיכולים לספר לנו על ראשית היישוב, על המעפילים, על ראשית המדינה. ואין עדות כעדות ממקור ראשון.
 
יהי רצון שנוכל לקבל השראה מדמותה של שרח בת אשר, ונדע להיות קשובים לסיפורים האישיים, לעדויות ולסודות של כל אותם האנשים מסביבנו, שיש להם סיפור לספר. הסוד של שרח הוא שתמיד יש סוד, תמיד יש קוד. מה שנותר לנו הוא להמשיך ולנסות לפצח אותו, להמשיך ולספר את הסיפור.