הדרשה השבועית

וישלח

דמותו של יעקב

תמיר ניר

מזה שנים שדמותו של יעקב מעסיקה ומטרידה אותי. יעקב, אבי האומה, מתואר במקרא ללא בושה כ"תחמן" בלתי נלאה, אשר אינו משלים עם גורלו ופועל בדרכים עקלקלות להשגת ברכות של אחרים. שמו מסגיר את זהותו. 
האומנם כזהו אבי האומה שלנו? שלי? רצף הסיפורים על יעקב ארוך ומגוון, ומלווה אותנו לאורך מחציתו של ספר בראשית, הרבה יותר מאברהם ובוודאי יותר מיצחק. 

דמותו של יעקב מורכבת ומתפתחת, מתלבטת ומשתנה. הפרשה שלנו נפתחת רגע לפני החזרה של יעקב לארץ. יעקב שולח מלאכים עם יוזמת פיוס אל אחיו, אל עשיו. אך בין ההכנות למפגש לבין המפגש עצמו - נכנס מן סיפור מסתורי ולא ברור - סיפור המאבק ב'איש'. סיפור חידתי זה, מעלה שאלות רבות. מיהו אותו האיש? מה משמעות המאבק? איך זה קשור למפגש בין יעקב ועשיו? האם באמת רצה יעקב להתפייס?  המאבק מתרחש בצומת גורלי בחייו של יעקב - במימד הפיזי (החזרה ארצה), הנפשי, והמשפחתי  (השיבה לבית הוריו). 
על יעקב מוטלת המשימה 'לעבור את הגשר' בשלום. 'והעיקר- לא לפחד כלל'. נראה כי במעבר היבוק, יעקב עובר לא רק את הגבול הפיזי לא"י, אלא גם גבולות נוספים, פנימיים. שינוי השם מסמל אולי יותר מכל, את חשיבותו של רגע גורלי זה. 

יש מן הפרשנים אשר ראו במאבק סיפור מיתי - מאבק בין כוחות הרשע (עשיו- אלא מה?) לכוחות הטוב (יעקב, כמובן). יעקב הוא כלי משחק במאבק איתנים זה. נצחונו הוא ניצחון הטוב בעולם, הגשמה של תוכנית אלוהית, על-פיה כל האמצעים, כולל גניבה, כשרים, כדי להביא לבחירה האלוהית דווקא ביעקב הטוב. 

לעומתם יש מי שרואה כאן תמונה מורכבת הרבה יותר. אין תוכנית אלוהית ברורה וסגורה מראש ואין חלוקה דיכוטומית של טובים ורעים. יש שבר בין האחים, ולשבר אחראים שניהם - הרי לכל קשר יש שני צדדים. אם זו התנהגותו של עשיו, ואם התנהגותו העקלקלה של יעקב. ברור שלא ניתן לקיים שותפות בין האחים, לא ניתן היה להקים מהם עם אחד. יש צורך בבחירה. מי מהם יקבל את הברכה? עשיו פונה לחפש את מזלו בהר שעיר, יעקב יוצא למסע שורשים. הוא חוזר לנקודת ההתחלה, מתחיל מבראשית ומשחזר בגופו את המסע של סבא אברהם. טרם צאתו מן הארץ הוא מתנה: "אם יהיה אלוהים עימדי...והיה ה' לי לאלוהים" (בראשית כח, כ-כא).  באותן שנים ארוכות בחו"ל, הוא עובר תהליך ארוך של  התבגרות, התלבטות- ואז בוחר לשוב - אל אחיו, אל ארצו, אל אלוהיו. 

מעיון בפשט הכתוב, נראה כי יעקב יצא מחרן לא"י, מתוך כוונה אמיתית לפגוש את אחיו, לרצות אותו, להתפייס איתו, לתקן מערכת יחסים שבורה. אלא שבדרכו הוא שומע שעשיו מגיע עם 400 איש, ונבהל. חושש, כנראה, שבאים להרוג אותו ואת זרעו, מה שכלל לא ברור מן הכתובים. ואולי זהו המצפון הלא נקי שמפחיד אותו? כך או כך, יעקב מתכונן למפגש ומכין עצמו לדורון, לתפילה ולמלחמה. האם המלחמה נמצאת רק במוחו הקודח? לעולם לא נדע. ברור שעל יעקב להתכונן למלחמה אחרת, פנימית. כדי לאפשר את המפגש והפיוס עם אחיו, על יעקב להתמודד עם הפחדים הישנים שלו מהעבר - מאחיו, איש השדה, הצייד (ומענין להשוות בין סוגי המנהיגים, הצייד והרועה). וכך, באמצע הלילה, למרות שעשה כל שיכול היה כדי להיות מוכן למפגש המצפה לו מחר, נתקף יעקב חרדה. המקרא מדגיש שלוש פעמים את המילים: "הלילה ההוא". הלילה ההוא מיוחד, והרגע - מיוחד במיוחד: "ויותר יעקב לבדו" (שם, לב כה). לילה. חושך. ברגע מיוחד זה - אין עימו איש, אין נשים וילדים, אין מתנות, אין לוחמים, אולי גם אין אלוהים שיגן. 

ואז, דבר-מה עוצר אותו. 'איש' ניצב מולו. האם יתמודד, או שמא ילך בדרכו משכבר הימים - יתחמק מן ההתמודדות, יקבל 'רגלים קרות', ירים רגליים וינוס בחסות החשיכה? האם ישאיר הכול מאחור ויצא למצוא חיים חדשים? אולי ימצא דרך לעקוף את המכשול - את ה'איש'? 

יעקב נשאר ונאבק. והמאבק שלו באיש, מסמל רגע התמודדות משמעותי ביותר של יעקב - עם עצמו, עם הרגליו, עם עברו. הוא מרוויח את החזרה לארץ - אמנם עם נכות קלה בירך, בגופו, אך חזק יותר בנפשו. הוא מקבל שם חדש ומהות חדשה, מקבל ברכה ובכורה.

מי הוא, אם כן, אותו האיש? יצחק לב רן, (במאמרו: אמצעים ספרותיים לעיצוב חיי הנפש של הדמות המקראית), נסמך על תפיסת הרמב"ם, ומציע שלא היה שם איש. כל המפגש של יעקב עם ה'איש', היה מראה נבואי, בחלומו של יעקב. "כן אני אומר אף בפרשת יעקב באומרו: "ויאבק איש עימו" שהייתה בצורת התגלות... המאבק הזה והפנייה בדיבור כולם במראה הנבואה".

כדברי הרמב"ם במורה נבוכים (ב', מ"ב, במהד' שוורץ עמ' 403-404). לפי תפיסה זו, אין זה מקרי שהמקרא בחר לתאר את 'האיש', כדמות עמומה ומסתורית. היא אכן מסתורית... לא היה שם שום איש. יש כאן אמצעי ספרותי הבא להאיר פן נוסף באישיותו של יעקב עצמו. האיש מבטא קול פנימי - מודע או לא- של יעקב עצמו. קול אשר כל כך הפחיד את יעקב, עד שלא יכול היה לבטאו, ולא לקחת אחריות על הימצאו של קול זה בתוכו. יתכן ומדובר בתופעה שהוגדרה ע"י מלני קליין כ'הזדהות השלכתית'. מצב בו האדם מפצל ומשליך אל האובייקט (בד"כ האם או המטפל), היבטים מסוימים של עצמו. המניע להשלכה יכול להיות רצון להיפטר מאותו היבט מפוצל או להתרחק ממנו, אך בו בזמן, ישנו רצון מנוגד לשמר אותו - ע"י הפקדתו אצל האחר. ה'איש'  אם כן, הינו אותו קול ביעקב המנסה לעצור בעדו, למנוע ממנו את הכניסה לארץ ואת המפגש הבלתי נמנע עם עשיו.

תאור זה, של תהליך התבגרות נפשית שעבר יעקב באותו לילה שחור ולמחרת - במפגש עם עשיו, נשמע לי מאוד מוכר. לא מעט פעמים בחיינו אנו סוחבים איתנו פחדים ישנים, טראומות, חרדות ישנות מעברנו. לא מעט פעמים אנו נופלים באותו המקום, או בורחים מהתמודדות. לעיתים, רק כאשר דוחקים בנו, אנו מעיזים להתמודד, ואז, פתאום אנו מגלים שאנו יכולים. נדמה לי שיש לנו משיכה עמוקה ורצון להיות שוב במקום ובסיטואציה בה נכשלנו, ולא ננוח עד אשר נצליח להוכיח לעצמנו ש'עברנו אותה בשלום', ויכולנו לה. רק אז נוכל, כך נדמה לי, להרפות ולא לשוב למקום זה שנית.

כך גם במקרה שלנו - המפגש עם ה'איש', המאבק, ההתעקשות של יעקב לעבור את הגשר, לחצות את ה'רוביקון' - זה הקושי, זו ההתבגרות. כתוצאה מן המאבק חל בו שינוי פנימי עמוק המצדיק שינוי השם והמהות. וכך גם מתברר ליעקב למחרת, שהמפגש המאיים כל כך עם עשיו- עובר בקלות. מסעו של יעקב, ומגוון החוויות שהוא עובר בדרך מבגרות אותו, מכשירות אותו ומכינות אותו לרגע הבחירה, בו הבוחר המרכזי זה הוא - יעקב, ולא אלוהים.

לא החלטה אלוהית ולא עסקת קניית הבכורה הם שיקבעו מי יקבל את הברכות. ההחלטה היא פנימית, שלך מול עצמך. מציאת המקום הייחודי שלך בעולם, היא היא הבחירה, וכך ברגע הפגישה מחזיר יעקב לעשיו את הברכה הגנובה ואומר: "קח נא את ברכתי" וממשיך באותו משפט נפלא, שהלוואי שכך נוכל להרגיש גם אנו: "כי חנני אלוהים וכי יש לי כל" (שם, לג יא). ממילא מוציאות מלים אלה את העוקץ מן התחרות עם עשיו, והמפגש עובר בשלום.