הדרשה השבועית

חיי שרה

"אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ"

הרב פרופ' יהוידע עמיר

פרשת "חיי שרה" היא פרשתה של ההליכה בדרך. כבר בראשית הפרשה נרמזת הדרך שאברהם הולך בה בבואו לספוד לשרה. אפשר שבא מן העקדה, כהצעתו של רבי יהודה בר סימן (למשל ויקרא רבא, פרשה כ); או אולי "מקבורתו של תרח", כדבריו של רבי לוי, האחוזים במידה פחותה בהרבה בפשט הכתובים (בראשית רבא, פרשה נח). בהמשך מזכיר אברהם עצמו את הדרך הארוכה שעשה בצאתו מבית אביו ומארץ מולדתו ובהולכו אל "הארץ הזאת" (בראשית כד, ז). אולם הדרך העיקרית שבה מספרת הפרשה היא דרכו של העבד, נטול השם, היוצא במצוות אדונו להביא אישה ליצחק. דרך זו נסקרת פעם אחר פעם, מכל זווית ראייה אפשרית, מפורשת ונטענת משמעות שוב ושוב.

הראשון המתאר את הדרך הוא אברהם, המשלח את העבד. הוא משביע אותו ללכת אל ארצו ואל מולדתו כדי "לקחת" משם אישה לבנו. אברהם אינו מפרש עד תום את משמעות השליחות, אולם ניכר שחשוב בעיניו עד מאוד שיצחק, הנושא את הברכה בדור הבא, יינשא לבת "מולדתו" של אברהם, היינו משפחתו המורחבת שנשארה בארץ ממנה יצא הוא לנדודיו. רק המשך הישיבה בארץ ישראל חשוב לאברהם יותר מכך. אם לא תאבה האישה המיועדת ללכת ארצה כנען יהיה העבד פטור מהשליחות.

פסוקים אחדים אחר כך, כשהעבד מצוי כבר בפאתי ארם נהריים, מגיע תורו לומר דבר על הדרך ועל משמעותה. את ההליכה הפיסית גמע, כנראה, ללא בעיות מיוחדות. אולם בכך הושלם רק החלק הקל של משימתו. עתה מוטל עליו למצוא אישה ראויה לאדונו היושב במרחקים. הוא, שאינו מכיר אדם בארם נהריים, יודע שמעתה תלוי הכול במקרה. הוא ימתין ליד הבאר ויבקש מהנערות השואבות שיתירו לו לשתות ממימיהן. אם תימצא מי שלבה יהיה רחב דיו כדי להציע מים גם לו וגם לגמליו, יידע שהיא היא האישה שעליו לנסות ולשכנע לבוא עימו אל אדוניו. אלא, שהמקרה אינו נראה בעיניו כמקרה גרידא; הניסיון שבו יעמיד את בנות העיר הנוכריה, אינו ניסיון חברתי-אישיותי גרידא. הדרך שאליה יצא נושאת בחובה משהו מהברכה שניתנה לאברהם, אותה ברכה שלשם הבטחת המשכהּ הראוי נשלח העבד. ואשר על כן הוא מתפלל: "ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" (שם, יב).

וכאשר תוך כדי תפילתו מגיעה נערה טובת מראה, הממהרת להשקות אותו ואת גמליו, עומד העבד ו"מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא" (שם, כא). שהרי, הפגישה המקוּוה, זו שניתן לתלות במקרה הצרוף או באל המשגיח, אינה אלא צעדו הראשון לקראת מילוי המשימה. מעתה תלוי הכול ביד אדם: ביד כוח השכנוע שלו, ביד משפחתה של הנערה, ובמיוחד בידה שלה. הוא אף אינו יכול לדעת, עדיין, את שהכתוב ממהר ומלמד את קוראי הסיפור: שהנערה אכן בתולה ואינה נשואה.

כשמגיע העבד לביתה של רבקה מסופר שוב סיפורה של הדרך, הפעם מפי העבד. אפילו על הרהוריו אודות משמעה של הדרך הוא מדווח. הדיווח הוא מדויק למדיי. רק זווית הראייה משתנה, כיאה למעמד וכנגזר מהמטרה הברורה שעומדת בפני הדובר. כך, למשל, הוא נמנע מלהזכיר את הדרך שעבר אדונו, שיצא מבית אביו למרחקים. הרי איננו רוצה להרתיע את אחי רבקה מלהניח לה לצאת לאותה דרך ארוכה. אדרבא, הוא פותח את סיפורו בעושר ובהצלחה שאברהם ידע בארץ, וכמתחייב מהמעמד, בהולדתו המאוחרת של החתן המיועד, בנו היחיד ויורשו של עושר מופלג זה. הוא אף מסיט מעט את הדגש שהיה בפקודת המסע שקיבל, וממיר את "ארץ מולדתי" ב"משפחתי" כדי להעניק לפגישה עם משפחת אחיו של אברהם חשיבות יתרה. יתרה מזו, את השאלה האם הכלה המיועדת תאבה לבוא עימו, הוא ממיר בשאלה, הרלבנטית הרבה יותר באותו רגע מכריע, האם משפחתה תיאות לשלחה עימו.

כל אלה נראים כשיקולים רטוריים ברורים ומובנים. אין בהם כדי לעשות את הדיווח לבלתי אמיתי; רק להציע פירוש לדרך, שיהיה מתאים יותר למטרתו של הדובר ולאוזני מאזיניו. אולם כמה שינויים קלים-לכאורה נוספים, מגלים את צפונות לבו שלו. ראשית, כשהוא שמספר כיצד אברהם הבטיחו שמלאך ה' ילווה אותו בדרכו, הוא שותל בפיו מילים מכריעות, "וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ". גם דיווחו על התפילה שנשא אינו מדויק. נראה שבעיקר חשובה, מצד אחד, ההשמטה של רעיון המקריות בפגישה עם רבקה,  ומצד שני התוספת "אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ". הרי הפגישה כבר ארעה. שוב אין זה חשוב אם נפרש אותה כמקרה גרידא, כהשגחה אלוהית או בכל דרך אחרת. לא צירופי המקרים שהביאונו עד הלום הם החשובים. העיקר הוא בשאלה האם כל זה יתברר כדרך הנושאת משמעות, המוליכה אל מטרה. הצלחת הדרך, מילוי המשימה, קיום השליחות – הם העיקר. על כך מתפלל עתה העבד, וכך הוא זוכר את תפילתו שליד הבאר.

דרכו של העבד צלחה. רבקה – לא בני משפחתה – הכריעה לצאת לדרכה שלה וללכת עם האיש שבא לקחתה אל בית אדוניו. היא הצטרפה אל שלשלת הברכה ונעשתה לאחד מעמודי התווך שלה. אהבתם של יצחק ורבקה, כמו גם משברי חייהם ומצוקותיהם הקשות, מצויים הרחק מעבר להשלמת דרכו של העבד. זהו עניינן של פרשיות-תורה ופרשיות-חיים שעוד תבואנה. שהרי כל דרך אינה מוליכה אלא לדרכים הנפתחות ממנה.

אולם לא סיומה המוצלח של הדרך הוא המקנה לה את עיקר משמעותה. את סיפור חיי אברהם, יצחק ורבקה ניתן היה לספר תוך דילוג על רוב רובם של פרטיה, בוודאי על החזרה ההולכת ונשנית על מה שאירע, מה שקיוו לו ומה שפעלו למענו. אלא שהפרשה מציבה במרכזה דווקא את הדרך עצמה, את ההליכה הנחושה והעיקשת, את התפילה להגשמת המשימה, את ההשתאות האם יצליח האל דרכנו. היא מתמקדת דווקא ברגעים שבהם איננו יודעים האם מקרה גרידא הוא שהביאנו עד הלום, או שמא נקראנו להתייצב במקום זה שבו אנו מוצאים את עצמנו. היא מלמדת עד כמה חיוני לשוב ולהתבונן בדרך פעם אחר פעם, לפרש אותה בכל תחנה מחדש ולשאוב מפירוש זה את התשתית להכרעה בדבר הצעד הבא. היא מלמדת אותנו שאנו כאן כדי לעשות מעשה, כדי לחולל שינוי. היא מזכירה לנו, שגם אם בפרספקטיבה ארוכת טווח של ה"עלילה" הגדולה ניתן יהיה לדלג על הפרטים, התבוננות אמת תמצא דווקא בהם את נוכחות האל, את הכרעתו הרוחנית והדתית של האדם, את הברכה השורה במעשי ידינו.