הדרשה השבועית

נח

מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם

יעקב מעוז

פרשת נח עוסקת לרוב בענייני המבול, שאינם אלא עניינים הנוגעים למים, וליתר דיוק ליכולתו של האל לשלוט בבריאה באמצעות המים. אין צורך להיות בקי במקרא כדי להיזכר בכמה וכמה פרשיות העוסקות במים. בספר בראשית, כמעט שאין לך פרשה שהמים לא משחקים בה תפקיד מרכזי. בפרשת בראשית, תחילתה של הבריאה בהפרדה בין מים למים: "וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ".

מיד לאחר מכן: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה... וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים". לפנינו שתי פעולות הפרדה המיוחסות לאל ואשר בלתן אין קיום לאנושות מתחת לרקיע. הראשונה, מבטאה עקרון פשוט. כאשר אנו מביטים אל האופק בים, אנו רואים שהשמים נוגעים בים. כאילו ההפרדה מתבטלת. הדבר מעלה בדעתנו מיד את החשש מפני הסכנה שהמים העליונים יפגשו עם המים התחתונים ואנו, חברת בני האדם, ברוח  דבריו של דניאל: נעמוד לגורלנו לקץ הימין, ובמילים פשוטות יותר, נלך לאבדון. ישנו  סיפור בתוספתא שמביא לידי ביטוי, באופן מפליא, את התחושה של החיבור שבין המים העליונים לתחתונים: 

"מעשה ברבי יהושע, שהיה מהלך באסתרטא [ברחוב], והיה בן זומא בא כנגדו. הגיע אצלו, ולא נתן לו שלום. אמר לו: מאין ולאן, בן זומא? אמר לו: צופה הייתי במעשה בראשית, ואין בין מים העליונים למים התחתונים אפילו טפח, שנאמר: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב). ואומר: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֶף" (דברים לב, יא). מה נשר זה טס על גבי קינו, נוגע ואינו נוגע, כך אין בין מים העליונים למים התחתונים אפילו טפח". (תוספתא חגיגה ב).

המדובר בבן זומא, אותו חכם מסכן, שיצא פגוע מהפרד"ס המיסטי שבו בקרו ארבעת החכמים. הוא טוען כי המרחק שבין המים העליונים לתחתונים אינו אלא טפח, ושני סוגי המים נראים כנוגעים ואינם נוגעים. ביטול הטפח הזה וחיבור בין שני סוגי המים - משמעותו מבול. מתחזקת את הרווח הקצר והאימתני הזה, היא רוח האלוהים. אנחנו, בני האדם, הנמצאים בתוך הרווח שבין שני סוגי המים, משתאים מול איתני הטבע וחיים בתחושה של נס. החכם שהגיע לתובנה מפליאה זאת, נתפס על ידי חבריו כמשוגע, וימים ספורים לאחר המפגש הזה עמד אף הוא לגורלו.

נס נוסף הוא העובדה שקיימת הבדלה ברורה בין הימים לבין היבשה. במעשה הבריאה נקבעו למעשה הגבולות. מחבר תהילים מתאר זאת כך: "גְּבוּל שַׂמְתָּ, בַּל יַעֲבֹרוּן, בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ" (תהילים קד, ט). ההנחה היא, שמאז המבול, יודע הים את גבולו ולכן איננו מעז לשוב ולכסות את היבשה. מניסיוננו המצער אנחנו יודעים כי המציאות קצת שונה. בשנים האחרונות היינו עדים לכמה אסונות בהם כיסו המים את היבשה וגרפו עמם כמה מאות אלפי אנשים אל מותם. חריגה של הים אל מעבר לגבול נקראת בימינו צונאמי. אנו רשאים לומר שעל החברה האנושית מאימים הן המים העליונים והן המים התחתונים. וכאילו לא די לנו ביתר האיומים הרובצים לפתח.

כך עולה שלא טוב היות האדם ב"מַיִם רַבִּים" מדי, ולכאורה, אנו צריכים  להתפלל להרחקת המים מעלינו. במקרא ישנן תפילות הצלה ממים. כך למשל יונה: "וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה'... אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי סוּף" (יונה ב, ב-ו). או כמו שמבקש משורר תהילים: "יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים. יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז" (תהילים כב, יז-יח). במקום אחר מתוארים המים כך: "אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ, נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ. אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים" (תהילים קכד, ד-ה). אלא שברור לנו, שבלעדי הנוזל הזה אין לנו קיום. הביולוגיה של האדם אומרת שגופו מורכב משישים אחוזי מים בקירוב. אדם מצווה לשתות לפחות שניים וחצי ליטר בכל יום. נוסיף לכך את התלות המוחלטת של כל יתר מקורות  המזון שלנו במים. לכן איננו מתפללים לעצירת המים, אלא אנו, ואפילו החילוניים שבנו, מתפללים לשנה ברוכת  גשמים. והנה אך לאחרונה, בשמיני עצרת, עברנו לברכת "מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגָּשֶּׁם", ובברכת השנים אנו אומרים: "וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

במובן מסוים אנו מבקשים שהמים העליונים והמים התחתונים יתחברו ביניהם, אבל בחיבור כזה שיאפשר לנו ליהנות מן המים ולקיים את החיים שלנו באופן נורמאלי. לכן בראש ובראשונה נאסרה תפילה המיועדת לעצירת גשמים: "וְכַךְ הָיְתָה תְּפִלָּתוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל... וְאַל יִכָּנֵס לְפָנֶיךָ תְּפִלַּת עוֹבְרֵי דְרָכִים לְעִנְיַן הַגֶּשֶׁם, בְּשָׁעָה שֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ לוֹ" (מחזור יוה"כ, סדר העבודה). ישנה בהחלט אפשרות שהגשם מציק לאחד ונוח לאחר, וכאן נקבע עיקרון שתפילה מעין זאת איננה לגיטימית. החיבור שבין המים העליונים לתחתונים חשוב לקיום האנושי.

מדוע שואפים המים להתחבר אלו לאלו? הפילוסופים היוונים הקדומים בקשו להסביר זאת על פי עקרון התשוקה. הבריאה, לפי הפילוסופיה היוונית, מתקיימת מכוח הארוס, זה שאנחנו מכירים אותו מתחום היחסים שבין איש לאישה. אנחנו יכולים להבין מניסיוננו מהי תשוקה בין איש לאישה. גם הכתובים מביעים זאת, אם כי כגזירה מקדמת דנה. על חווה נגזר: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג, טז).

ועל קין נגזר: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית ד, ז). בשני המקרים מדובר בנסיבות טרגיות מאוד, הגירוש מגן עדן ורצח הבל. אבל להבין איך הטבע פועל מכוח התשוקה, קשה קצת יותר. הפילוסופיה היוונית מסבירה זאת כך: האדמה מתאווה אל השמיים, אך מתקשה להגיע אליהם ועל כן היא שולחת אליה את מימיה בצורת אדים העולים מן הארץ ומתעבים לעננים. יש אומרים שגם הצמחים הנוטים לעלות מעלה מביעים את השאיפה לנגוע בשמיים. מן העבר השני, אף השמיים משתוקקים אל הארץ, אך בשל ההפרדה בין מים למים, אין הם יכולים לנגוע בה ישירות. אשר על כן, מטיפים הם את גשמיהם כדי להרוות את האדמה בעסיס תשוקתם. הדיאלוג הזה שבין השמיים לבין הארץ יוצר למעשה את מערכת היחסים הנצחית שבין השניים. וכך נעשים השמים והארץ למכלול אחד, אם תרצו "לְבָשָׂר אֶחָד", בדמיון רב לאיש ולאישה.

נעמי שמר, זכר צדקת לברכה, בטאה בכמה משיריה את רעיון הדיאלוג שבין שמים וארץ. היא זאת, שבקשה להיקבר על מקווה המים המתוקים הגדול ביותר במדינה, על שפת ים כינרת, מקום שבו הייתי אומר נעים להיקבר. נעמי שמר כתבה שיר הנקרא "כמו חצב", בו היא מתארת כיצד החצב מיתמר כ"עמוד עשן" ושואף כלפי מעלה. חוזר הפזמון ואומר: "וכמו ענן להתגשם, מעל חלקת שדה ריקה, ולהביא לרגבים, את הבשורה הירוקה."

כשם שהחצב מיתמר מן האדמה כדי לנגוע בשמיים, כך מבקש הענן לשלוח את ממטריו אל האדמה, אל הרגבים. הביטוי "להתגשם" צריך עיון. משום שבשמיעה ראשונה ברור שמדובר בענן גשם. אך להתגשם משמעו גם להיות גשמי. "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהילים קטו, טז), ואותו ענן רוחני הופך להיות גשמי בהמטירו על האדמה. גם החצב המיתמר "כעמוד עשן לבן" כלשונה, מזכיר במשהו עמוד מוכר אחר "עמוד ענן". עניין נוסף הצריך עיון הוא ה"בשורה הירוקה" שמביא הענן לרגבים. כפשוטו, ניתן להבין זאת כבשורת החורף הממשמש ובא אט-אט אחרי החגים, והמבשר הוא לצורך העניין היורה. כתוצאה מכך מתחילה האדמה להוריק, והדבר ניכר ביחס לקיץ השחון והמצהיב. כמדרשו, ניתן לומר שמדובר בבשורה ירוקה במשמעה החברתי פוליטי. אין לך מדינה מתוקנת שאין בה מפלגה ירוקה ואין לך בה קבוצות של שוחרי איכות הסביבה. ולכן אפשר להעניק לטקסט הזה את הכינוי "הבשורה לפי נעמי שמר".

בשיר אחר מבטאה נעמי שמר את הגעגוע והתשוקה למים החיים המקיימים את האדם. גם כאן אין מדובר בשיר מים גרידה, אלה שיר המים הזה מהול בשיר אהבה, ושוב התשוקה בין אישה לאיש מקבלת את משמעותה בתשוקה הקיימת באוצרות הטבע. בשיר הנקרא "אל בורות המים", חוזר הפזמון ואומר: "אל בורות המים, אל בורות המים, אל המעין אשר פועם בהר. שם אהבתי תמצא עדין: מי מבוע, מי תהום ומי נהר."

מה שמעניין בפזמון הזה הוא שישנם מים מסוגים שונים: מי מעין, מי מבוע, מי תהום ומי נהר. האם מדובר בדברי מליצה בלבד, או שמא יש משמעות לכל אחד מסוגי המים הללו?! מעיינות בהקשר של סיפורי אהבה יש במקרא לרוב. רק נזכיר את עבד אברהם הפוגש את רבקה "עַל עֵין הַמָּיִם" (בראשית כד, ב), יעקב פוגש את רחל "עַל פִּי הַבְּאֵר" (שם כט, ג), משה פוגש את ציפורה "עַל הַבְּאֵר", ועל "הָרְהָטִים" (שמות ב, טו-טז). בשיר השירים מקבלים המים משמעות ברורה יותר של אהבה: "מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן" (שה"ש ד, טו). או: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" (שם ח, ז).

אך המים השונים הנזכרים בשירת נעמי מופיעים במקרא בדרך כלל לא כביטוי לאהבה שבין איש לאישה, אלא כביטוי של אהבת האלוהים לבני עמו. הביטוי "מַבּוּעֵי מַיִם" מופיע בישעיה כנבואה המבטיחה עתיד טוב יותר: "לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם" (ישעיה מט, י). "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגָם וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם" (ישעיה לה, ז). הביטוי "תהום" מופיע לרוב כאותם מים תחתונים עליהם דברנו בהתחלה. בברכת יעקב ליוסף, הברכה הארוכה והעשירה ביותר, הן בתוכן והן בצורה, נאמר "מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרֲכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת, בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם. (בראשית מט, כה). מי התהום במקרה זה הם ברכה, כשם שמי השמים, הגשמים, הנם ברכה. מעניינת ההקבלה שבין המים הבאים ממעל והמים הבאים מתחת לבין השדיים המצויים בחלקו העליון של הגוף והרחם המצוי בתחתיתו. ולבסוף, מי נהר, נזכרים בכמה הזדמנויות כמים של שלום ושלווה, ושוב אצל ישעיה: "וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם" (ישעיה מח, יח). "כִּי כֹה אָמַר ה' הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף" (שם סו, יב). אם לפרש את נעמי שמר, ויש לציין כי יצא לאור ספר הנקרא "מדרשי נעמי", הרי שנעמי איננה עוסקת ברומנטיקה אישית, אלא דווקא ברומנטיקה לאומית, בגעגוע למקורות הזהות שלה ושל עמה.

אם כך, האדם הוא יצור צמא בהגדרה. צמא למים המקיימים את גופו, ולא פחות מזה צמא למים המרווים את רוחו. לא לחינם המשילו חכמים את התורה למים. מה נאחל לעצמנו בראשית חודש מרחשוון? תהי השנה הזאת שנה ברוכת מים בשני המובנים.

שבת שלום