הדרשה השבועית

כי תבוא

"ארץ זבת חלב ודבש"

הרב פרופ' יהוידע עמיר

בראש הפרשה מופיע אחד הטקסים המרכזיים העומדים ביסוד עיצובם של החיים היהודיים בימי קדם. הטקס נערך אמנם במקדש, אולם, בשונה מכל ריטואל אחר הנערך שם, כל איכר ישראלי מוזמן ליטול בו חלק פעיל, לא רק הכוהנים והלוויים. מביאי הביכורים אינם רק נוכחים במקום, כדרכם של מביאי קרבנות החטאת והעולות למיניהן. הם מתייצבים, פועלים, דוברים. דווקא הכהן התורן, המקבל את הטנא מידי האיכרים הבאים, אינו אלא משתתף פסיבי ושקט.

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה’"; וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיך (דברים כו, ב-י).

ייחודו העיקרי של הטקס הוא אפוא במלים הנאמרות בו. כל איכר ואיכר, מיהודה ומהנגב, מהגליל ומחוץ לגבולות הארץ, בבוא תורו למסור את ביכוריו, אומר טקסט מקודש. המסורת, בת תקופת הבית השני, מכנה את עיקרו של טקסט זה "מקרא ביכורים" וקובעת שאין לאומרו אלא בעברית (משנה, סוטה, ז, ב-ג). המלים הקדושות, המשפטים השבים ונאמרים פעם אחר פעם, בכל יום, בכל שנה, בכל דור, חשובים עד כדי כך שאין להקל על הבאים מקרוב ומרחוק ולאפשר לאומרם בכל לשון - לא בארמית שיתכן והיא שגורה יותר על פיהם; לא ביוונית שבה רבים מהם מנהלים את חייהם, ואף את חייהם הדתיים. יפה לדברים אלה רק העברית, רק לשונה של התורה.

איננו יודעים כיצד נערך הטקס בפועל בדורות השונים. מותר בהחלט להניח שלאורך תקופת הבית השני, שבה שורשם של הטכסטים המשנאיים המקַבּעים מסורת זו, באו העולים לרגל בהמוניהם מהארץ ומהתפוצות במשך כל חודשי הקיץ – משבועות ועד שמיני עצרת (ראו רש"י לדברים כו, א) – וקיימו את מצוות הבאת הביכורים. בין אם עשו זאת כל שנה, בין אם הגיעו לירושלים פעם אחת בימי חייהם, היה עליהם לשנן את המילים הקדושות, ללמוד אותן בעל פה ולאמרן כהלכתן ברגע המכריע. אולי היה שם כהן ששימש כלחשן וסייע למתקשים לעמוד במשימה, כדרך שעוצָב מאוחר יותר טקס "ברכת הכהנים". אפשר ואלה שידעו לקרוא אותיות עבריות נעזרו בלוחות שהטקסט כתוב עליהם, בדומה למקובל היום בעניינן של ברכות העליה לתורה. מכל מקום, המילים הללו היו נחלתו של כל איכר יהודי שעלה אי פעם בחייו לירושלים. הן נאמרו בגוף ראשון. תחילתן ביחיד, "הגדתי", "אבי", המְשֵכן ברבים, "ויביאנו", "ויתן לנו", וחתימתן שוב ביחיד, "הנה הבאתי", "אשר נתת לי".

מה משמעו של טקס זה? מה ייחודו של הטקסט העומד במרכזו?

כדי לענות על שאלה זו עלינו לשוב אל ההקשר שבתוכו ארוגים הדברים. "והיה כי תבוא אל הארץ", פותח התיאור המקראי, המציג עצמו כחלק מנאומו של משה ההולך אל מותו ערב הכניסה לארץ. בשבתך בארץ, דור אחרי דור, שנה אחרי שנה, תצפה בכליון נפש לתנובת הארץ. תדע היטב שתנובה זו – תנובת השדה והכרם, תנובת החיה והבהמה והעוף – אינה עניין מובן מאליו כלל ועיקר. תהיינה שנות בצורת לא מעטות. הארץ תדע מלחמות והתנכלויות. פגעי אדם וטבע אלה יאיימו תדיר על "הזורעים בדמעה", שמא לא יזכו להיות בין אלה ש"ברינה יקצורו".

בכל שנה תאחז בך החרדה שמא בבוא הקיץ יתברר שהארץ העניקה מעט מאוד לאוכלו ולזורעו בשנה הבאה. מציאות גיאוגרפית, אקלימית ופוליטית זו היא התשתית הריאלית לפרשנות התיאולוגית המובאת בהמשך הפרשה, בדבר הברכה הצפויה לשומרי דרכו של האל, ולקללה שתחול על ראש מפירי מצוותיו.

במציאות מזרח תיכונית קשה ומאתגרת זו, אין לתמוה על גודל השמחה האוחזת בבני הארץ כשמתברר בבוא האביב שהארץ נתנה השנה את יבולה בשפע, שהברכה שרתה בשדות והעצים מלאו פרי. יתרה מזאת, מותר לצפות שאיכרים, התלויים כל-כך בחסדי שמים, יחושו צורך עמוק להודות לאלוהות על הטוב שניתן להם.

אין טבעי יותר בשביל מי שרגיל בהבאת קרבנות ומתנות למקדשי האלים, להעניק להם באורח סמלי משהו ממיטב תוצרת הארץ, מביכורי האדמה הברוכים. וברור שהזדמנות זו של הבאת המתנות הראויות לאלוהות, תלוּוה בחגיגה גדולה, שתבטא את תחושת הרווחה הטבעית כל-כך. כל זה נכון בוודאי לאיכרי התרבויות הפגאניות השכנות. הוא נכון לא פחות לאיכר הישראלי, עובד האלוהים.

התורה מקבלת תחושת הודיה טבעית זו ומעודדת את הצורך הדתי, הטבעי והפורץ מאליו, הכרוך בה. היא מזמנת את האיכר לירושלים ומצַווה עליו להביא את ביכוריו לבית המקדש. כשיגיע זמנו  – כנראה אחרי המתנה ארוכה ונרגשת בתור הארוך של המתייצבים כמוהו – הוא יקיים את הטקס ויהיה פנוי לעשות את שנפשו חפצה בו, היינו לשמוח בכל הטוב אשר נתן לו האל. חז"ל אף הגדילו לעשות וקבעו את חובת המעשר השני, היינו החובה להפריש סכומי סכף לא מבוטלים שניתן יהיה להוציאם רק בירושלים בשעת העלייה לרגל. כך הבטיחו שהשמחה תהיה גם ארצית מאוד, שתחושת הרווחה תתבטא במאכל ובמשתה, במלון ובחגיגה של ממש.

אלא שלפני חלק ספונטאני זה בא הטקס עצמו, באות המלים שהתורה מכתיבה לאיכר לאומרן. מלים אלה באות לעצב תודעה דתית, לכונן באיכר רובד של דתיות לא-טבעית, להנחיל תובנה תרבותית ייחודית.  מה עיקרה של תודעה זו?  

את דבריו פותח האיכר במלים "הגדתי היום .. כי באתי אל הארץ". הוא, שבא במקרים רבים ממחוזות הארץ השונים בהן הוא חי כאבותיו וכאבות אבותיו לפניו, מודיע שבא אל הארץ. הוא מציב עצמו בכך לא כבנה הטבעי של האדמה, שאותה הוא מעבד וממנה הוא חי כל ימיו, ואפילו לא כצאצאם של אלה שבאו אל הארץ. הוא נקרא על ידי מילות התורה לבטא את התודעה שהוא עצמו בא אל הארץ.

וכך מלמדנו מרטין בובר: "כאן ממוזגים השניים, שהכתוב פונה אליהם, העם והיחיד. 'באתי אל הארץ', משמעותו הראשונה: אני, עם ישראל, באתי אל הארץ. הדובר מזדהה עם ישראל ומדבר בשמו ... גם בן דור מאוחר מדבר בשם אותו דור שבא לפנים לכנען ... הוא 'מגיד' לאלהים ... אני מעיד עלי כאיש שבא אל הארץ. בכל שנה, כשהוא מביא את בכורי אדמתו הוא מעיד מחדש על עצמו כאיש שבא אל הארץ" (מרטין בובר, בין עם לארצו – עיקרי תולדותיו של רעיון, ערך אברהם שפירא, ירושלים ותל-אביב: שוקן תשמ"ה, עמ' 16).
התייצבות זו של היחיד, כארוג בתוך העם וכמי שבא אל הארץ, היא המכוננת את התודעה הייחודית שמבטאים דברי האיכר.

התורה מצווה עליו להזכיר לעצמו שישיבתו על האדמה אינה מובנת מאליה. הוא בנה של היסטוריה עתיקה, של תרבות השבה ומספרת דווקא את זה, שהיא אינה ילידת האדמה הזאת. הפסוק הראשון בסיפור ההיסטורי שהאיכר יספר הוא מוקשה אמנם; אולם תהא הדרך שבה נפרש אותו אשר תהא, ברור שהוא מדבר על שורשיו של העם הרחק מהארץ, בארם. בהמשך נעשים הדברים ברורים. האבות ירדו למצרים ורק הגאולה האלוהית הוציאה את צאצאיהם המשועבדים והנרדפים משם. רק היא אפשרה את תחילתו של המסע שסופו ב"ארץ הזאת" וב"מקום הזה", היינו בבית המקדש שבו ניצב האיכר. עד כדי כך חזקה פעולת הדברים, עד שאיננו יודעים אל מה נסובים דבריו האחרונים של האיכר, המעיד שהוא מביא את "ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'". האם הוא מדבר על פרי האדמה שניתן על ידי האל? או שמא מה שניתן הוא האדמה עצמה? ואולי עתה נתמזגו לו הברכות הללו לחטיבה אחת?

תודעה נחרצת זו, שאיננו ילידיה הטבעיים של הארץ, שבאנו מארם וממצרים, היא תמציתו של הטקס. מה היא מבקשת להנחיל ליהודים שבכל דור ודור?
יהיה מי שייראה בנרטיב זה עדות לכך שתמיד היינו זרים בארץ.

לא ממנה באנו והיא אינה שלנו. באנו אליה כאורחים וגרשנו את תושביה. קולות כאלה נשמעים מפי מתחריה המרים של הלאומיות היהודית, המערערים לא רק על הלגיטימיות של ישיבתנו בה כיום אלא גם על היומרה להמיר את שמה, כנען, בשם "ארץ ישראל". קל להבין את המוטיבציה העומדת ביסוד פרשנות זו. אסור לקבלה.

באותה מידה עלינו לדחות את הטענה הנגדית, שהעובדה שלא נולדנו כאן מוכיחה שהארץ ניתנה לנו על ידי האל, שכל-כולה שלנו, שאין לשום עובדה היסטורית מעמד בקביעה מטפיסית-אלוהית זו.

זוהי רוח הדברים בפירושו של  רש"י לפסוק הראשון בספר בראשית; זו דרך שהייתה לגיטימית לדורות של יהודים שחיו בגלות וחלמו על הארץ שהאל הועיד להם. זוהי רוחו הרעה של פונדמנטליזם יהודי, שהמציאות הציונית הפכה לבלתי-לגיטימי ומסוכן, של לאומנות יהירה ומשיחיות הרת אסון. היא מסכנת אותנו לאין ערוך יותר מהערעור שמעלים אויבינו.

אבל יש לנרטיב זה גם פירוש אחר. הידיעה שהישיבה בארץ אינה מובנת מאליה, שהיא פריו של מהלך היסטורי הנעוץ במרחקים ושל מעשה אלוהי גואל, טומנת בחובה תביעה מרחיקת לכת. היא תובעת מאתנו לחיות באורח המצדיק מהלך זה. היא עושה את הדרישה לכינון צדק ומשפט לתביעת-יסוד שבלעדיה חיינו אינם חיים. היא מציבה את אתגר אהבת-האדם ואהבת-אלוהים כאתגר קיומי. היא מלמדת אותנו שלעולם עלינו להיאבק על מימוש האלוהי-המוסרי העומד ביסוד קיומנו בה. אנו מצוּוים לזכור שאמותינו ואבותינו היו משועבדים במצרים ושאל לנו, בשבתנו בארצנו, לשעבד אחרים.

אנו מצוּוים לייחס למהלך ההיסטורי משמעות ערכית, לראות בו ביטוי לכמיהה לחירות ולצדק. משום כך עלינו לכבד את השייכות של אחרים, לאותה פיסת אדמה עצמה שאנו רואים בה את בית-חיינו. שומה עלינו להיות שותפים פעילים במאבק למען החירות, השוויון ושמירת צלם האלוהים שבאדם. נוכל לשבת בארץ שאנו כה שייכים לה, רק אם נדע לכונן בה חברת אדם ראויה. האל "נשבע" לתת את הארץ לאבותינו "כימי השמים על הארץ"; ימינו ירבו בה רק אם נקיים בה את ברית-חיינו (ראו דברים יא, כא).

והרי זה מה שנקרא כל איכר ואיכר לבטא בסיום דבריו. השמחה וההודיה שבלבו היו מעוגנות בידיעה עד כמה קשה יכולה הארץ הזאת להיות, עד כמה אפשרי הוא שלא תיתן לו את תנובתה. ואילו הוא נקרא לבחור לראות את דווקא הברכה הטמונה בה, את הטוב היכול גם יכול לנבוע ממנה. בשעה שהוא מזדהה עם הדרך שאמותיו ואבותיו צעדו בה בדרכם אליה, הוא יודע בכל לבו שזוהי "ארץ זבת חלב ודבש".

ידיעה זו, הכרעת חיים זו היא המאפשרת לו לשמוח "בכל הטוב אשר נתן" לו האל. ידיעה זו, הכרעת חיים זו, היא הקוראת אותנו לבחור בטוב, לעשות טוב, להביא ברכה לארץ שניתן לנו לחיות בה.