הדרשה השבועית

ראה

זהות ומשמעות


הרבה גליה סדן

פרשת "ראה" היא הפרשה הרביעית בספר דברים, הידוע כַּספר ההומאני ביותר מבין חמשת חומשי תורה, ובו חוקים סוציאליים מתקדמים מאוד ביחס לזמנו. פרשתנו עוסקת ברובה דווקא בהיבטים שונים של יחסינו עם האלוהים, נושאים כגון נביאי שקר וחיות אסורות למאכל.

גם פרק י"ב שבתחילתה של הפרשה, נוגע ליחסינו עם האל. הפרק מתמצת את אחד העקרונות הבולטים ביותר בספר דברים, והוא חוק ריכוז הפולחן.

מהו ריכוז הפולחן? על עם ישראל לעבוד את האלוהים, כלומר להקריב קורבנות, אך ורק בבית המקדש שבירושלים, ולא לנהוג כעמי כנען העובדים את אלוהיהם "תחת כל עץ רענן". זהו חידוש של ספר דברים. אף אחד מן הספרים האחרים בתורה איננו מזכיר עניין זה. החוקרים סבורים, כי ספר דברים נכתב בתקופת בית ראשון, והמלכים רצו לחזק את מעמדם על ידי ריכוז כל הכוח המדיני והדתי במקום אחד – ירושלים. שוב ושוב נאמר בפרשה זו, כמו בספר דברים כולו, המשפט: "במקום אשר יבחר ה' אלוהיכם בו לשכן שמו שם, שמה תביאו...עולותיכם וזבחיכם". רק במקדש מותר לעבוד את ה'.

יחד עם זאת, ספר דברים נכתב בחוכמה רבה, וקיימת בו מודעות ורגישות לבעיות שיוצרים החוקים שבו. כי הרי נוצרת כאן בעיה – אם בכל פעם שירצו לאכול בשר יאלץ העם ללכת את כל הדרך עד לירושלים, הרי אף אחד לא ישמור על החוק. לכן ניתן פתרון לבעיה – "מנגל"! העם יכול לשחוט גם ליד הבית לצורך אכילת בשר, כל עוד ברור לו ששחיטה זו איננה קשורה להקרבת קורבנות לאלוהים – "רק חזק לבלתי אכול את הדם, כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר. לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים" (י"ב, כ"ג-כ"ד).
אם נחזור לענייננו – ספר דברים קובע שמותר לעבוד את האלוהים רק במקדש. מה פירוש הדבר? האם רק המקדש הוא מקום קדוש, מיוחד? האם רק בו אנחנו יכולים ויכולות ליצור קשר עם האלוהים? ייתכן שהחוק, חוק ריכוז הפולחן, שרצה לחזק את מעמדו של המקדש ואת מעמדה של ירושלים, הרחיק אותנו בעצם מן האל ומכל מה שהוא מייצג – הטוב, החסד, הערכים והמוסר.

והיום? האם רק בבית הכנסת ניתן להרגיש תחושה של רוחניות? רק בו יש לנו קשר עם האל? האם הקשר הזה מתקיים רק כאשר אנחנו באים ובאות לבית הכנסת – בשבת, בחגים, בטקסי בר או בת מצווה?

איך מכניסים רוחניות, אמונה, מסורת – אל תוך חיינו? מה הופך את חינו למה שניתן לכנות "חיים יהודיים"?

העברית, וודאי. הקשר לארץ הזו, להיסטוריה של עמנו. המזוזה שעל המשקוף. נרות החנוכה וצלחת הפסח. אולי הספרים שעל המדף.
וביומיום? ממה מורכבת הזהות היהודית שלנו?
מהן ההתלבטויות שאנחנו מתלבטים לגביה?
האם אנחנו מתלבטים לגביה?

על מה בזהות הזו, באורח החיים הזה, "היהודי", אנחנו מוצאים את עצמנו מתנצלים?

אורח החיים היהודי שלנו איננו אורתודוכסי, ואיננו רואים ורואות באורתודוכסיה אידיאל או מטרה שעלינו להגיעה אליה. מתוך הכרה בחרנו להיות מי שאנחנו. בחרנו אורח חיים יהודי המשלב מסורת עם חידוש, אורח חיים יהודי שהשוויון הוא נר לרגליו, בחרנו בדרך שהיא אמיתית לנו, נכונה לנו. אנחנו איננו בדרך אל משהו אחר, שפשוט עוד לא עלה בידינו להגיע אליו.
אבל אנחנו בדרך, אנחנו עדיין בחיפוש אחר המשמעות היומיומית, היישום היומיומי של מה שבחרנו בו.

ברור לנו מאוד מי אנחנו כשאנחנו מתכנסים ומתכנסות מדי שבת, אבל עוד לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. עדיין אנחנו מתמודדים ומתמודדות עם השאלה מה פירוש היות יהודי רפורמי, יהודייה רפורמית, ביום שלישי בבוקר או ביום חמישי בצהרים, ולא רק בשבת.

ייתכן שלכל אחת ואחד מאתנו תהיה תשובה שונה על השאלות האלה. אבל דומה, כי חשוב  שנחשוב עליהן וננסה למצוא להן תשובות. בפרוס עלינו חודש אלול, חודש הסליחות, התשובה, החיפוש אחר ההתקרבות אל האלוהים, נבחן את זהותנו ואת הביטוי שלה בחיינו בבית הכנסת ובעיקר – מחוצה לו.
בספר שמות, מיד בתום עשרת הדיברות, ממש באותו פרק, פרק כ' בספר שמות, אומר האל: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".
אלוהים נמצא בכל מקום, ואנחנו יכולים לעבוד אותו בכל מקום. אנחנו יכולים להתחבר לרוחניות, לחגיגה, לקדושה, בכל מקום שבו אנחנו מרגישים ומרגישות צורך בכך.

אלא שקשה למצוא את החיבור הזה אל הרוחניות והקדושה. למזלנו, אנחנו בנים ובנות למסורת ששמה דגש גדול על עשייה. עלינו למצוא, אם כן, את אותם דברים ומעשים יומיומיים המשמעותיים לנו, שיזכירו לנו את הנס ואת הזכות הגדולה להיות חלק מעם ישראל.

שבת שלום!