הדרשה השבועית

קדושים

מקום הקדושה – תכלית הקדושה

הרבה מירה חובב

כל המקומות קדושים
סיכויים קלושים לתפוס מקום
אפילו הימים קשים
יותר קשים מיום ליום

מתוך "ארץ קטנה עם שפם", מאיר גולדברג.

שירו של מאיר גולדברג, המוכר לנו בלחנה של קורין אלאל ובביצוע רב העוצמה שלה,  מתאר לנו את הארץ שלנו, מדינת ישראל אם תרצו, כארץ שבה כל המקומות קדושים.  לכאורה מדובר במשאת נפש, תיאור אידילי:  מי לא היה רוצה לחיות בארץ שבה כל המקומות קדושים?  בארץ כזו לא היינו נאלצים לעסוק בפרנסה, בביטחון, בסל הבריאות, בפערים חברתיים ובשאר טרדות יומיומיות מעיקות.  בארץ כזאת אפשר היה לעלות מעלה מעלה במדרגות הקדושה באין מפריע בכל מקום שנחפוץ בכך, שהרי כל המקומות - קדושים. 

אבל מי שקורא את השיר, ובוודאי מי שמאזין לקורין אלאל ששרה אותו, מוצא את עצמו מוטרד מן האמירה הזאת.  בהקשר של השיר, האפשרות שכל פיסת קרקע שאנו דורכים עליה היא קדושה ושאנו מוקפים בקדושת הארץ בכל אשר נלך, היא מפחידה ומאיימת, שכן השיר כולו מציג תמונה צינית ועגומה של הקיום שלנו בארץ.  אנחנו, הישראלים, אמנם תופסים רק "חצי סיכה על מפת העולם" אבל סובלים משיגעון גדלות בעל מימדים מדאיגים.  אמנם ארץ קטנה, אבל "עם שפם" – סמל שמשלב בתוכו רמיזה לכוחניות ולרשע של זמנים אפלים בהיסטוריה היהודית והאנושית, עם הפחד שלנו מפני סביבתנו הערבית ה"משופמת" במזרח התיכון.  ומה הקשר בין "ארץ קטנה עם שפם" לבין הקדושה?  שני הדברים נראים סותרים לגמרי זה את זה. 

פרשת קְדשִׁים, כשמה כן היא – מציעה לנו אמצעים שונים להשגת קדושה.  אלא שהקדושה בפרשה שלנו מורכבת מפרטים רבים ומגוונים מאד, שקשה למצוא את הקשר ביניהם וקשה לקבל מהם תמונה כללית על מהות הקדושה.  בנשימה אחת מוזכרים ציוויים ואיסורים שונים:  כיבוד אב ואם יחד עם שמירת שבת, השארת לקט ופאה לעני ולגר יחד עם איסור הרבעת בהמות כלאיים; "ואהבת לרעך כמוך" יחד עם איסור לאכול פרות ערלה ולקעקע את הגוף; איסור לאכול בהמות ועופות טמאים יחד עם איסור ניאוף.  הפרשה מאגדת בתוכה פסוקים שהם מן היפים במקרא ומן המצוטטים ביותר גם בקרב חוגים חילוניים, יחד עם מצוות פולחניות שקשה להבין איזה היגיון יש בהן.  על אחת כמה וכמה קשה להבין במה תורמות מצוות אלה ל"קדושה", ולברית הזו בין הקדושים שהפרשה פותחת בה – עם ישראל קדוש משום שאלהיו הוא קדוש - קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא י"ט, ב'). 
השאלה של טעמי המצוות הפולחניות המעשיות הטרידה את הפרשנים מאז ומעולם, והיא נשאלת ביתר שאת מאז המהפכה החילונית, כאשר רבים ראו לנכון לאמץ מתוך מקורות ישראל את הציוויים המוסריים, אך התקשו למצוא סיבה להמשיך לקיים את המצוות הפולחניות.  בהתיחסו לפרשת 'קְדשִׁים' אומר על הדברים האלה ה"שפת אמת" הרב יהודה אריה לייב אלתר 1847-1905 האדמו"ר השני של חסידות גור:
קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.  - פירושו שהקב"ה קדוש ונבדל מכל.  ובני ישראל שצריכין לקבל את אלקותו, יתברך שמו, צריכין להתקדש על ידי המצוות להיות כלים לקבל אלקות.  ... העניין הוא כי הקדוש ברוך הוא ייחד שמו על בני ישראל ביותר שהגם שהוא אלוה כל הברואים אבל הוא על ידי התלבשות וצמצומים וזה נקרא צל.  כמו השמש שאי אפשר להסתכל בו בלי אמצעות הדברים אחרים.  ורק בני ישראל על ידי הכנת המצוות במעשה ממשיכין אלקותו. 
                                           (דרשת ה"שפת אמת" לשנת תרנ"ח)

הקדושה, אם כן, לפי ה"שפת אמת", היא עניין שמיחד את בני ישראל.  אלהים הוא אמנם אלהי העולם כולו והעמים כולם, אך אנו למזלנו (או לא?) נמצאנו בעלי סגולה מיוחדת להכיר אותו יותר מקרוב.  בהיותנו יצורים מוגבלים במקצת, אין אנו יכולים ליהנות מן הזיו האלוהי באופן ישיר, משום שהוא חזק ומסוכן כאור השמש.  אנו זקוקים למצוות המעשיות כאמצעי המסייע לנו לראות את הצל שמטיל אור השמש האלוהי.  ישראל באשר הוא שם, חייב, לפי השפת אמת, ללמוד הכל "דרך הרגליים" – ואולי בעזרת העשייה יצליח להבין משהו מן המורכבות האלוהית. 

אל מול התמונה הזו, של ניסיון לפצח את המהות האלוהית המורכבת, באה פרשנותו של דון יצחק אברבנאל לאותה פרשה, ומאירה את הדברים באור שונה לחלוטין.  אברבנאל מתמקד בציווי הכפול שבפסוק י"ט:
לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה':
על פסוק זה אומר אברבנאל:
והנה עשה הכתוב טענה לחייב, שאין ראוי לאדם שתהיה שנאה בלבו על עמיתו, והוא אמרו: 
לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה':
רוצה לומר, היאך אפשר שבלב האדם שהוא מקום קטן וצר מאד,
ויש לו מחיצה בתוכו, ומחצית הלב מלאה דם ומחציתו מלאה רוח,
איך באותו מקום מועט מהרוח יהיה אהבה לזה ושנאה לזה?  ...
שהם שני הפכים – אהבה ושנאה בלב. 
ואמר על זה "אֲנִי ה'", כאומר: 
הלא אמרתי אליכם שתעשו כמעשי והלכתם בדרכי,
קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי (ויקרא י"ט, ב'). 
והנה, אני פשוט בתכלית הפשיטות, ואין בי ריבוי עניינים חלילה. 
ולכן, גם אתם ראוי שתהיו כן,
כי אני שונא ומואס את כל ההרכבות במקום אחד. 
אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ – להידמות אלי,
בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:" (ויקרא י"ט, י"ט) –
ואם אני מואס את ההרכבות לפי שאני אחד מכל צד,
איך תרצו אתם לקבץ אהבה ושנאה ?

לעומת דמות האלהים של ה"שפת אמת" שהיא כה מורכבת ואפשר להשיגה רק על ידי ה"צל" של המצוות המעשיות, אברבנאל טוען שדמות האלהים היא פשוטה להפליא.  אלהים אוסר עלינו כלאיים בבהמות ובשדות כי הוא לא יכול לסבול את המורכבות הזאת.  הקדושה שלנו מתבטאת בכך שאנו שיקוף של האלהים.  אם הוא אינו יכול להכיל ערבוב של שני מיני בהמות, גם אנו איננו יכולים להכיל בתוכנו שני רגשות מנוגדים.  המסקנה ההכרחית של אברבנאל היא שבליבותינו החד-ממדיים יהיה מקום רק לאהבה ולא לשנאה.  המצוות המעשיות עוזרות לנו לנהל חיים פשוטים המנותבים לרגשות חיוביים כלפי חברינו. 

אלא שלעניות דעתי התמונה מורכבת מעט יותר מזו שמתאר אברבנאל.  סימון של אוביקט מסוים כ'אהוב' כמעט בהכרח מסמן את מה שמסביבו כאהוב פחות.  האהבה לרֵעַ היא ביטוי של קדושה, אך כפי אי אפשר לאהוב את הכל ובאותה מידה, כך גם הקדושה מסמנת לנו חלקים מסוימים של העולם כמובחנים מסביבתם:  אלהים קדוש יותר מבני האדם, עם ישראל קדוש יותר מאשר עמים אחרים, ארץ ישראל קדושה יותר מארצות אחרות, ומעשים מסוימים קדושים ורצויים יותר ממעשים אחרים.  אפשר לחשוב על הקדושה כקו מפריד ומבחין, קו שעוזר לנו לסדר את העולם שסביבנו בין מה שרצוי יותר למה שרצוי פחות. 
  
אם נחזור אל השיר שפתחנו בו, אפשר אולי להבין עכשו מה מטריד כל כך כש"כל המקומות קדושים".  מי שמפזר כל הרבה קדושה בכל מקום דומה למי שמצהיר בסיטונות על אהבה, ובעצם מוזיל את השימוש במילה זו.  בפרפראזה על המשל הידוע, מי שצועק "קדוש, קדוש" בסופו של דבר לא יאמינו לו גם כאשר ייתקל בדבר-מה קדוש באמת. 

אי אפשר לנו שכל המקומות יהיו קדושים, משום שהדבר הזה סותר את המהות של הקדושה כקו מבחין וכש"כל המקומות קדושים", דבר לא נשאר קדוש.