הדרשה השבועית

ויקרא

קרבן וקרבה לאל

הרב יהורם מזור

שנים רבות אני דורש בפרשת השבוע ושנים רבות חוזרת ונשנית ההרגשה הלא נעימה כאשר מגיע תורו של ספר ויקרא, הרגשה המדגישה את עצמה בתודעתי: על מה דורשים? זאת צריך לדעת - ספר ויקרא איננו עומד אצלי ברשימת רבי המכר. והוא מקשה את עצמו על קוראיו ובמיוחד אם קוראים אילו מכנים ומגדירים עצמם כיהודים ליבראלים. אודה ולא אבוש עולם הקורבנות איננו עומד בראש דאגותי, עניני טומאה וטהרה רחוקים ממני מאד. אני מבין אותם כנושאים בעלי משמעות מיסטית, או לחילופין כדרך בה הבינו אנשים תופעות ביולוגיות לפני שהיה להם המידע שיש בידינו היום. ואם לא די בכל אלו, הרי שספר ויקרא עוסק בנושאים הללו בפרטי פרטים, שיש בהם כדי להרחיק את הקורא עוד יותר.

במדרש רבה אנו קוראים על המעבר מספר שמות, המלא בפרטים אודות הקמת המשכן וכליו, לספר ויקרא על פרטי הקורבנות הטומאה והטהרה שבו:
משה הוציאם ממצרים, קרע להם את הים, הוריד להם את המן, העלה להם את הבאר, הגיז להם את השלו, הקיפם ענני כבוד ועשה את המשכן. אמר: מכאן ואילך מה יש לי לעשות עוד? עמד וישב לו. אמר לו הקב"ה: חייך, יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית – ללמד לבניי טומאה וטהרה ולהזהירם היאך יהיו מקריבין קורבן לפניי…

בלשון אחרת המתאימה לימינו היינו אומרים כך: משה רבנו חשב שעם הקמת המשכן והכנת כליו הסתיים תפקידו המרכזי והוא יכול לנוח. מצריים והנסים שהתרחשו בה, קריעת ים סוף, התקופה הראשונה במדבר ולבסוף הקמת המשכן - היו פעולות חשובות וקשות. והנה בא רבש"ע ומבשר לו: עבודתך לא תמה, לא תוכל לנוח. עכשו שהמשכן מוכן מתחילים כל הפרטים הקטנים והם המייגעים. קורבנות, טומאה וטהרה

בספרו "שיחות על פרשת השבוע" כותב ישעיהו לייבוביץ ומסביר את המעבר הגדול הזה מספר שמות לספר ויקרא:

שמיעת קול ה' אינה אלא הישגו הגדול של האדם, המחליט ומכריע מרצונו ובהכרעתו לשמוע את קול ה'... גם אם ה' יתברך קורא בקול גדול השובר ארזים, מי שלא יחפוץ בכך איננו זוכה לשמוע מאומה... קול ה' נשמע למי שנמצא באוהל מועד... לא תיתכן קירבה אל ה' אלא אם קדמה לכך הכרעתו של אדם על כך, ושום קול הנשמע בעולם לא יביא כל התקרבות אל ה', כל עוד אין האדם חותר להכניס את עצמו לתחום אוהל מועד...

לייבוביץ מסביר לנו כי המתרחש במשכן והמלאכה הנעשית בו תלויים ברצונו של אדם. המאורעות הגדולים שהתרחשו בספר שמות (יציאת מצרים, חציית ים סוף ומתן תורה), כמו גם הניסים שהתלוו אליהם, אינם מביאים בהכרח לאמונה בה'. הקשר הממשי של האדם עם אלוהיו אינו תלוי בניסים, אלא דוקא בהחלטות ובבחירות שלנו. בימי המדבר ובימים בהם בתי המקדש היו קיימים אפשר היה לדבר על כניסה פיזית אל המשכן או אל המקדש כדרך להביע בה את הבחירה בקרבה אל האלהים, גם כיום זו צריכה להיות בחירה שלנו "להכנס" אל המקדש. אנו יכולים להכנס ולהתקרב כדי להכיר ולדעת את ה' ואנו יכולים להחליט להשאר מחוץ למשכן, להחליט שלא להבין, שלא להתאמץ שלא להתקרב.

זאת עלינו לזכור: לאורך כל פרשות ספר ויקרא העוסקות בקורבנות כמעט עד לזרה, קורבן וקרבה באים מאותו השורש. אם אנו רוצים להתקרב אל האל עלינו למצוא את הקורבן אותו נבחר להקריב ואתו, עם הקורבן, להתקרב.
אני עצמי אינני רואה את עצמי מתקרב אל אלהים באמצעות הנאמר בפרשות הקורבנות. גם פרקי הקורבנות אינם  פועלים על נפשי אלא בדרך השלילה. כך גם תפילת המוסף בנוסחה האורתודוכסי, המזכירה את ההבטחה כי כאשר ישוב ויבנה המקדש  אחזור יחד עם שאר בני עמי ואביא את התמידים כסדרם ואת המוספים כהלכתם. מצד שני אינני מוכן לותר לחלוטין על אותו חלק בתפילה המאזכר את הקורבנות. אשר על כן עדיפים בעיני הנוסח המסורתי המופיע בסידור "ואני תפילתי" המאזכר את הקורבנות בלשון עבר "עשו והקריבו" ולא "נעשה ונקריב" או את אותו חלק הנקרא 'זכר למוסף'. באמצעות נוסחים חליפיים אילו אני מקשר עצמי לדרכם של אבות אבותי ואמהות אמותי שעבדו את ה' באמצעות הבאת קורבנותיהם לבית המקדש, ומכבד אותם על הדרך בה בחרו לעבוד את האלוהים. אני, לעומת זאת מעדיף את הדרך הלגיטימית השניה של הקרבה והקשר עם אלוהים באמצעות שפת התפילה ומקווה כי גם קורבן מילים זה ירצה.

זכר למוסף לראשי חודשים

יהי רצון מלפניך יי' אלוהינו שנעלה לפניך זיכרון אבותינו ואמותינו בהתקרבם אליך בימי קדם בהבאת מוספי ראשי חודשים כהלכתם; ומאז חרב מקדשנו היו ארשת שפתינו והגיון לבנו כקרבנות שהקריבו לפניך דורות קדם וכתרועתם ושוועתם, ככתוב: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (במדבר י' ח-י)
תִּכַּנְתָּ חֹדֶשׁ וְקָרְבָּנוֹ, צִוִּיתָ אֶת עַמְּךָ בְּסִינַי לְשָׁמְרוֹ.
חָרֵב מִזְבֵּחַ קָרְבְּנוֹתֵינוּ, נִשְׂרָף מִקְדָּשֵׁנוּ גָּלוּ אֲבוֹתֵינוּ.
שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת אָתָּה אֵל, בְּרָצוֹן אֲרֶשֶׁת שְׂפָתֵינוּ קַבֵּל.
כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶנוּ, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ.
אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ. חַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה. לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה. לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה. לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה. לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם. לִסְלִיחַת חֵטְא וְעָוֹן. וְיִהְיֶה רֹאשׁ חֹדֶשׁ הַזֶּה קֵץ לְכָל צָרוֹתֵינוּ. תְּחִלָּה  לְפִדְיוֹן נַפְשֵׁנוּ. כִּי בְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בָּחָרְתָּ. וְחֻקֵּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָהֶם קָבָעְתָּ. בָּרוּךְ אַתָּה יי, מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. וִיְהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִנוּ וְהֶגְיוֹן לִבֵּנוּ לְפָנֶיךָ, יי צוּרֵנוּ וְגוֹאֲלֵנוּ.