הדרשה השבועית

וארא

והצל לא הצלת את עמך?

הרבה גליה סדן

פרשת שמות מסתיימת במילים:

וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר:לֹא-תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם, דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ. וַיִּפְגְּעוּ אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם, בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט: אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ. וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-ה', וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ אֶת-עַמֶּךָ (שמות ה, יט-כג).

אלוהים מנסה לעזור. משה מנסה לעזור. אבל, כפי שקורה פעמים רבות, השיפור במצב איננו מיידי ולעיתים בדרך אליו ישנה דווקא הרעה. התקדמות היא תהליך, ותהליך הוא דבר מורכב, הכרוך לעיתים ביסורים.

אלא שבעם-עבדים עסקינן. עם קשה יום, למוד סבל. עם מיואש, ללא תקווה, ללא אמונה, ללא אור.

לעם הזה דרוש מנהיג, דרוש חזון, דרושה השראה.

אולם גם המנהיג איננו מבין – מדוע אמר האלוהים שיושיע את העם והנה אין הדבר קורה? מדוע שלח אותו לתפקיד כפוי טובה?

גם ירמיהו ישאל את השאלה הזו. גם יונה. גם הם, ממש כמשה, זקוקים להשראה. משה, כמו עמו, צריך לעבור תהליך; משה, כמו עמו, צריך למצוא בעצמו כוחות.

ואלוהים סבלני. הוא מבין שלא ביום אחד מגדלים עם, ולא ביום אחד מתעצב בטחונו העצמי של המנהיג. הפרשה הראשונה בחומש שמות מסתיימת בהבטחה של אלוהים כי יכניע את פרעה.

פרשת וארא היא המשך ישיר של תשובתו של האלוהים – היא החזון, היא ההשראה, היא העבר והיא העתיד. וכך נפתחת פרשתנו:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן-אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר אֶת-בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה' (שמות ו, ב-ח).

האל מתחיל מן העבר, מהבטחתו לאבות. הוא מזכיר למשה ולעם את עברו. בלי עבר, אומר לנו האלוהים, אין תקווה, ואין עתיד. בלי שנדע מאין באנו, לא נוכל לברר לעצמנו לאן אנחנו הולכים, לאן אנחנו הולכות.

אז עובר האל לשלבי הגאולה:

וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם...

וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם....

וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה....

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים....

ניתן לראות בארבעה שלבים אלה ייצוג לתהליך שעובר על כל אחד ואחת מאיתנו כאשר חיינו משתנים:

השלב הראשון "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם"- הוא היציאה הפיזית, המעשה שעל האדם לעשות. האל יכול רק לעודד אותנו לצאת ממציאות אחת למציאות אחרת. בפועל, אנחנו אלה היוצאים. מאתנו נדרשת קבלת ההחלטה ולקיחת היזמה.

השלב השני "וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם"- הוא התוצאה הישירה של המעשה, השינוי הקונקרטי בין מצב למצב. במקרה של בני ישראל, משמעותה הישירה של היציאה ממצריים היא ההינצלות מן השעבוד. בשלב השני משתנה פתאום הסיטואציה, ואנו מוצאים עצמנו מעברו השני של הגשר, או מוטב – של הים.

השלב השלישי "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה" - הוא ההפנמה הנפשית של השינוי. פתאום אנחנו מבינים כי אכן, חיינו שונים. תחושת הגאולה היא תחושה סובייקטיבית. בידינו הבחירה האם להרגיש שנגאלנו, שהשינוי הוא לטובה. אנחנו מקבלים את השינוי, משלימים איתו, חיים איתו בשלום.

אז מגיע השלב הרביעי: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים". התיאור של השלב הרביעי הוא תיאור של הדדיות, של זוגיות. אם תרצו – של אהבה. על כן ניתן לומר, כי בשלב הרביעי אנחנו מקבלים את עצמנו באהבה, שמחים על השינוי שחל בנו ובחיינו, אוהבים את עצמנו כפי שאנחנו. אולי, מרגישים עטופים בחסדו של האל.

כנגד ארבעת שלבי גאולה אלה קבעו חז"ל את שתיית ארבע הכוסות בסדר פסח. אבל אז התעורר ויכוח, שכן שלב נוסף לגאולה, והוא מתואר בפסוק ח בפרק ו':

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'.

הויכוח התעורר על השאלה - האם יש לשתות כוס יין גם כנגד שלב זה בגאולה, בעוד עם ישראל יושב בגלות והגאולה טרם נשלמה?

הויכוח תלוי ועומד עד היום, ולזכרו אנחנו מציבים על שולחן הסדר כוס יין נוספת – כוסו של אליהו הנביא. לכשיבואו ימי הגאולה, ימי המשיח, יבוא אליהו לבשר לנו עליהם ויכריע בנוכחותו את הויכוח. עד אז, תעמוד הכוס ותמתין לו. לכשיבוא, נזכה כולנו לשתות מכוס זו.

השלב האחרון בגאולה הוא-הוא הצעד קדימה, אל תוככי הארץ המובטחת. השלב האחרון בשינוי הוא הכניסה אל הסיטואציה החדשה, העולם החדש שבנינו לעצמנו, וגם השגרה שבהסתגלות לעולם שאחרי השינוי.

לא נוכל לבוא אל הארץ המובטחת, לא נוכל להסתגל ולהרגיש שאכן ארץ זו היא הארץ המובטחת, אם לא ניקח יזמה; אם לא נכיר בשינוי; אם לא נשלים איתו; אם לא נקבל אותו, ואת עצמנו – באהבה.

מי ייתן, ונתברך באומץ להשתנות ולהיפתח אל עולמות חדשים; מי ייתן, ונחוש כי יש ברכה בשינויים בחיינו וכי כל יום יכול להיות בבחינת כניסה אל הארץ המובטחת, אם נבחר בכך.

שבת שלום!