הדרשה השבועית

בא

על החובה לדבר ולשוחח

הרבה גליה סדן

העולם נברא בדיבור, באמירה: "ויאמר אלוהים יהי אור, ויהיה אור". האמירה היא היצירה, היא הבריאה. ככתוב בתהילים, ל"ג: "בדבר ה' שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם".

וכאשר בורא האל את האדם, נזר הבריאה שנברא בצלמו, הוא נותן גם לו את הדיבור. בבראשית פרק ב' מביא האלוהים אל האדם את כל החיות, "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה, הוא שמו".

והנה, פרשת "בא" מסתיימת בהנחלת המילים, או אולי מוטב בשימוש במילים כדי להנחיל מילים, סיפורים, דברי הימים. בפרק י"ג נאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", ובהמשך: "כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת, ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים".

הדיבור, אם כן, איננו יכולת סתמית, יש לו יעוד, מטרה, תפקיד. יכולת הדיבור, העברת המסר, סיפור הסיפורים, היא יכולת המסייעת לנו לשמר את הזיכרון.

על אף שדברי נשמעים כמובן מאליו, אולי הם לא כל כך ברורים מאליהם. במיוחד בעידן של תקשורת אלקטרונית, המחליפה את הדיבור. רבים מאיתנו התרגלו לשוחח באינטרנט אבל מה עם טון הדיבור? מה עם הקצב שלו? מה עם גוון הקול? אלה הולכים קצת לאיבודומאידך, כל הזמן אנו רואים, לזוועתנו, עד כמה הרסנית יכולה להיות התקשורת האלקטרונית, עד כמה נורא כוחה ההרסני.

קול יכול להביע כעס, שאלף סימני קריאה מודפסים לא יביעו. קול יכול להביע עצב ומבוכה, שגם אם נקליד שלוש נקודות בסוף כל משפט אלקטרוני שלנו, לא נצליח להעביר.

וקול יכול ליצור אינטימיות, קירבה: והגדת לבנך. לבתך.

אדם יושב עם ביתו. סבתא יושבת עם נכדה. דודה מתבודדת עם אחייניתה. בן מקשיב לקול אביו.והם מדברים. הם בוראים עולם ומלואו בדבריהם, כמו האל שברא גם הוא את העולם, בדיבורו.

בעוד שבועיים נגיע לפרשת יתרו, ואיתה לעשרת הדיברות. כמה דגש אנחנו שמים על "כבד את אביך ואת אימך", מלמדים את נושא הכבוד בבתי הספר, מתלוננים על חוסר הכבוד של דורנו כלפי המבוגרים. אולם שלום רוזנברג במאמרו בספר "פותחים שבוע" מציע לשים דגש דווקא על הכיוון ההפוך: הכבוד של ההורה כלפי הורותו:

"האב והאם הם שליחיה של התרבות, המבקשת ליצור את הזכרון הקולקטיביוהחובה הראשונה של ההורים היא "והגדת לבנך" ". וממשיך ואומר רוזנברג: "אין זכות לחנך. יש חובה לחנך. אם לא נחנך, לא נגדל בני אדם טבעיים, אלא אילמים אילמים מבחינה תרבותית ומוסרית".

ההגדה של פסח, האומרת "והגדת לבנך", אף מלמדת אותנו שישנן דרכים שונות לדבר עם בנינו. ישנם סוגים שונים של ילדים וילדות, וחובה עלינו למצוא את הדרך לליבם של כולם, אפילו לליבו של הרשע, אפילו לליבו של זה שאינו יודע לשאול. כנאמר במשלי: "חנוך לנער על פי דרכו".

הדיבור, השיחה עם הדור הבא, הם חובה. הם מבטאים את ההכרה של ההורים בזכות שניתנה להם להעביר את הסיפור הלאה, זכות שראוי לכבד ולהוקיר.

באמצעות הדיבור, השיחה, נוצר קשר. נוצר חיבור בין אדם לחברו, נוצרת תקשורת בין דור ההורים, הסבים, לבין דור הבנים והבנות. האל לימד אותנו שלדיבור יש כח בורא, כח יוצר ממש. אנחנו מדברים אליו ומתפללים שישמע את קולנו, ובהרימנו את ראשנו מן הסידור איזה קול יש לנו? איזו מודעות יש לנו לקול שיוצא מפינו, ולמילים הנאמרות?

הקול, המילים, בוראים. הם בוראים את טיב מערכת היחסים, את קובעים את התקשורת שתהייה בינינו לבין בן או בת שיחנו, הם מעוררים בנו מוטיבציה או נוטעים בנו יאוש. יש להם יכולת בריאה. בל נזלזל בהם. אבל בציווי "והגדת לבנך" יש יותר מזה, יותר מן המילים או מן הקול. יש ציווי, קודם כל, לדבר עם בנינו ובנותינו.

אנחנו כולנו מכירים את העקבות. אנחנו מתביישים להשמיע את קולנו ולשיר. אנחנו חוששים לפתוח בשיחה שאולי תהיה קשה. אנחנו מעדיפים "לא לדבר כדי לא להסתבך". אנחנו שותקים, כי אולי מה שנגיד לא ישמע חכם מספיק, או מרשים מספיק, או שנון מספיק.

הציווי "והגדת לבנך" קורא לנו להתגבר על המבוכה, על השתיקות הרועמות, על המחיצות. פשוט, לדבר.

מפני שכאשר אנחנו מתיישבים, מפנים זמן, מספרים את הסיפור ההיסטורי של יציאת מצרים בו בזמן אנחנו גם מספרים סיפור אישי. סיפור של קשר הולך ונבנה, הולך ונברא, בינינו לבין צאצאינו.

אנחנו יוצאים מגלות לגאולה. מהריחוק, משממת האילמות והשתיקה, אל המרחב האין סופי של המילים, המילים הנאמרות בקול.

זו יציאת מצרים קטנה משלנו. לא מחר, לא אחר כך. "בעצם היום הזה".

שבת שלום!