הדרשה השבועית

וארא

אני ה' וזה הוא שמי

הרב יהורם מזור

פרשת השבוע פותחת במשפט מעניין ורב משמעות: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם (שמות ו', ב-ג).

המסורת היהודית מלמדת אותנו כי לאל שמות רבים. על-פי תורת הקבלה מספרם הוא שבעים, אך רבים מהם לא ידועים, אלא למי שעוסקים בתורת הנסתר. גם בעולם המוסלמי מרובים שמות האל, מניינם המקובל הוא תשעים ותשעה. אצל המוסלמים אין צורך בידיעת השמות, די בגלגולה של מחרוזת התפילה, המסבחה, בה מייצג כל חרוז את אחד השמות.

מה רצה ה' לומר למשה כשנקב בשניים מתוך שמותיו הרבים, ומדוע מציין האלוהים שמות שונים?

מתוך סיפורי האבות אנו יודעים שהאבות הכירו את השם המפורש י-ה-ו-ה, בעל ארבע האותיות. גם בפרשה הקודמת אומר ה' למשה, שכאשר יחזור מצרימה וידבר עם בני ישראל, יציג אותו בכמה שמות: "אהיה אשר אהיה", "אלהי אברהם יצחק ויעקב". האם יש משמעות לשמו של הקב"ה כאשר גאולת בני ישראל ממצרים היא הנושא החשוב? מדברי חז"ל או לומדים כי שמותיו השונים של האלוהים מיצגים כתרים שונים ותפקידים שונים על ראשו של אותו מלך. אין אנו יודעים דבר על ה', אך אנו יודעים על אותם אירועים בהם עושה ה' למעננו.

השם הראשון המופיע בתחילת פרשתנו הוא השם בו נגלה ה' לאבות: אל שדי. האבות עבדו את האל כיוון שהיה אדון השמיים והארץ. הם האמינו בו משום שהיה ראוי לאמונה זו. אך אנו יודעים כי השם שדי מקורו באלוהות הפריון הכנענית. ואכן לשלושת האבות ולארבע האמהות היו סוגיות רציניות מאד בכל הקשור לפוריות וללידת דור הבא. הפריון היה מאד משמעותי בתולדותיהם ולכן השם הזה הוא החשוב בעיניהם.

השם השני הוא אהיה אשר אהיה. הרמב"ן מפרש: אני האל, אהיה עם מי שיהיה איתי. לדוגמה: מי שנותן צדקה, אף אני משפיע עליו פרנסה. "אהיה אשר אהיה" מסמל את האמונה כעניין דו כיווני: מלמעלה למטה אבל גם מלמטה למעלה. אנחנו יודעים כי הקשר הדו כיווני הזה לא היה מושלם במצרים. בני ישראל לא ידעו להאזין לבשורת הגאולה בגלל תנאי החיים הקשים: ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. משה מתאכזב מיכולתם של בני ישראל להיגאל, הוא מתריס ואומר בסוף פרשת שמות: "למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני".

בתחילת הפרשה שלנו משיב האל לשאלת משה: וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. אומנם כבר התגליתי לפניך בשמות אחרים, אבל זהו שמי החשוב ביותר. זהו שאנו מכנים במסורתנו - השם המפורש. אין לשם זה משמעות ברורה ואולי דווקא משום כך הוא החשוב מכל השמות. בשם הזה באה לידי ביטוי ההבנה כי כמה שנחקור וננסה להבין את האלוהים - הפרשנות שניתן תהיה פרשנות אישית: האחד יבין את האלוהים כמי שייתן מענה לסוגיות הפריון, השני יבקש מענה לסוגיות של זוגיות, השלישי לענייני פרנסה, הרביעי לנושאי בריאות וכך הלאה. מחד גיסא, המסורת היהודית מלאה בסיפורים על קשר בין האלוהים לבין בני האדם, קשרים המבוססים על צרכי אנוש ברורים שהאל מתבקש לספק. מאידך גיסא, אנו מוצאים גם את הגישה שעניינה אמונה צרופה, ללא צורך בסיפוק צרכים; האדם מאמין שריבונו של עולם יצר את העולם למען ברואיו ונתן להם את האפשרות להתמודד, בדרכם, עם נפתולי החיים ולמצוא פתרונות לסוגיות הקיום ללא צורך בהתערבות האלוהים בסיפוק הצרכים הללו.

ההבדל בין שתי גישות אלו בא לידי ביטוי בהבדל שבין אלו המאמינים בהשגחה אישית ואילו שאינם מאמינים בה.

דור יוצאי מצרים לא היה דומה לדור האבות, לכן צריך היה להשתמש במעשי ניסים כדי להביא אותם אל האמונה ב-ה'. בהמשך אנו רואים כי בצמתים שונים של ההיסטוריה יקראו בני הדורות השונים אל ה' בשמות שונים.

בהמשך סיפורי יציאת מצריים ישנו רגע של התקשרות אל האל, כאשר בעומדם על ים סוף נאמר: ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אך התקשרות זו הייתה קצרת מועד ומיד לאחר שחצו את הים ולאורך כל ארבעים השנה של הנדודים במדבר מרובות ההזדמנויות בהן "הוכיחו" בני ישראל כי אמונתם רעועה.

רק כאשר האמונה הופכת לטהורה, ללא יחסים של נותן ומקבלים, היא הופכת להיות נקייה, עמוקה ומונותיאיסטית – אמונה באל אחד בורא שמים וארץ. זה, אולי, ההבדל בין פתיחת פרשתנו לבין אמונה צרופה.

שבת שלום