הדרשה השבועית

שמות

משה, אולי די עם התירוצים?

הרבה גלית כהן קדם

משה בורח מגורלו ופוגש את ייעודו בדמות מסר אלוהי בתוך סנה בוער. אירוע הסנה, הראשון מבין אותות ומופתים, אמור לתת לו את הכלים לחזור למקום ממנו ברח, ולהושיע את העם.

אך משה, בתפיסתו העצמית, אינו רואה את הפוטנציאל שהאל רואה בו; הוא אמנם עונה "הנני" אך אינו רואה את המשימה שהוטלה עליו כאפשרית. בדיאלוג עם האל, בו משה מקשה קושיות קצרות וממצות, ואלוהים עונה בנאומים, לעיתים חסרי אמפתיה וסבלנות, משה אמור לקבל מענה על כל ספקותיו- ומתוך כך לקבל תדרוך ל"מסיבת העיתונאים הקרובה". מה קורה בשיחה הזאת שמאפשר למשה בסופו של דבר לצאת לדרך?

משה מעלה ארבע סיבות/ טענות /תירוצים מדוע לא עליו המלאכה לגמור;


הראשונה: מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם? [שמות ג, יא]. טענה זו כורכת בחובה שתי הנחות; אחת, שיש היררכיה; לא כל אחד יכול פשוט לגשת אל מוקד הכוח ולחולל שינוי. השנייה מניחה כי ישנם תפקידים בעולם, הושעת העם אינה במסגרת תפקידו בעולם. על כך עונה ה': כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ. כלומר, תמיכת האל, זכותו וכוחו של הנצח אינם שמורים רק ליחידי סגולה.  האנכי של משה מהדהד את האנכי של עשרת הדברות: אנכי הוא אנכי ה' אלוהיך, האדם היחיד נברא בצלם, והוא חלק מן הבריאה ומן הכוחות הפועלים בעולם, לא פחות מבעל שררה זה או אחר. השוויון בפני האל מחזיר את הברואים כולם לשורה אחת של בני תמותה. כל אחד רשאי לפעול בשם האמת הנצחית, כל עוד האמת לצידו.


הטענה השנייה של משה היא: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם? [שמות ג, יג]- האמונה הפנימית של היחיד בכוחו אינה ניתנת לתרגום, אומר לנו משה. כיצד אמשיג את הידיעה העמוקה שלי בדבר הדרך הנכונה לילך בה? כיצד לתרגמה לכאריזמה? כיצד לעורר את האנשים שמסביבי לדברי האמת שבתוכי? והרי משה אומר דבר שכל תכנית מנהיגות יודעת, אם אני לא יודע להמשיג לעצמי את חזוני, אזי תקצר ידי מלהושיע אחרים. כל חזון צריך מילים ושמות. מבין כל שמות האל, אלהים מציע כעת למשה את "אהיה". הסיבה ליציאה לדרך היא העתיד, והרצון שיהיה טוב יותר מן ההווה. אהיה הוא השם האופטימי של אלוהים.


וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי [שמות ד, א]. הטענה השלישית של משה היא כבר טקטית; איך להוכיח? איך לגרום לאחרים להבין את האמת שלי? אם נניח רגע לפירוש הפשטני של קבלת כוחות על טבעיים כמתת אל שאינה ניתנת לערעור, אזי דימוי המטה והנחש או היד המצורעת, היא היכולת של מנהיג לשרטט בבהירות את הסכנות האורבות- ולהציע פתרון של תקווה. היכולת לתת תקווה לאדם החרד מעצם קיומו היא מהות הכאריזמה.


לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי! [שמות ד, יא] הנימוק הרביעי, המוכר מכולם, הוא עניין המיתוג; הן גם אם אדע מהי האמת אליה אני חותר, וגם אם אצליח לעורר את הלבבות להצטרף אלי למסע, עדיין ישנו עניין פעוט בינם לבין האמת: הפגמים שלי, ה"בשר ודם" שהנני. גם אם ארצה לרחף אל עבר חזון העתיד, כוחות הכבידה מחזירים אותי אל הגולמיות שבי; אל הגשמיות מלאת הפגמים, אל קוצר היד האנושי אל מול האינסוף. הפתרון של האל, שבשלב זה מאבד קצת מקור רוחו, חוזר שוב לניתוץ התפיסה שרק בעלי הפריבילגיות יכולים לעשות שינוי: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר--הֲלֹא אָנֹכִי", סימן הקריאה הוא ההבנה שכל בני האדם מלאים פגמים, שהם בעצמם מתנות קטנות מהאל, מייצרת פרדיגמה חדשה למנהיגות; מנהיגות משתפת. משום פגמינו אנו זקוקים לאחווה,  אנו זקוקים זה לזו על מנת לפרוץ קדימה: וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים. קולו של האל ודיבורו של האדם נפגשים באחווה המשלימה זה את החוסרים של האחר.


אז אולי די עם התירוצים, משה? יש לך כל מה שצריך; אתה נבראת בצלם, הדם שלך לא פחות סמיך משלהם; אתה יודע את האמת, עכשיו שב ונסח לעצמך את החזון,  הענק להם תקווה- וכך ילכו לצידך לקראת החירות, ואחרון: לא תישאר לבד בצמרת: תבנה שותפות של אחווה והשלמה הדדית עם שותפים לרעיון.


אז אולי די עם התירוצים? מה, אתם עדיין על הספה מצקצקים מול החדשות? יהיו קשיים בדרך, אבל הסנה שלכם כבר בוער...

שבת שלום