הדרשה השבועית

ויגש

סימן שעוד לא הגענו – עשרה בטבת כתמרור בדרך לירושלים

הרב עודד מזור

בפרשת-השבוע, פרשת ויגש, יהודה מעז לגשת אל המשנה למלך מצרים ולספר לו את כאביו. יהודה לא מוכן לראות שוב את אביו שוקע באבל על אובדן בן אהוב. מתיאורו הנרגש ברור שזעקת האבל של יעקב על יוסף חיה בו לאורך כל השנים והוא לא ייתן לה לשוב. הכנות הזו פותחת גם את ליבו של יוסף שמודה בבכי "אני יוסף אחיכם!". כל עוד יוסף חשב שאחיו נשארו כשהיו, הוא לא רצה להיחשף בפניהם ואפילו ניצל את כוחו כדי להתעלל בהם. אבל כשהוא מבין שהם מודעים לסבל שמעשיהם יכולים לגרום, שהם לוקחים בחשבון את מה שהם יכולים לאבד, הוא מיד חוזר להיות אחיהם ומגלה את זהותו האמיתית. וכשהם יוצאים להביא את יעקב מארץ כנען למצרים הוא מזהיר או מזכיר להם: אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ (בראשית מ"ה כ"ד).

* * *

אַחֵינוּ ואחיותינו בֵּית יִשְׂרָאֵל שְׁמָעוּ! צוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה ביוֹם ראשון. יַהֲפֹךְ אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, כְּדִכְתִיב: "כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת והַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ": (ההכרזה על צום כמנהג יהדות ספרד) 

תאריכו של יום ראשון הקרוב הוא עשרה בטבת, הוא היום שבו החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. המצור היה תחילת הדרך אל חורבן ירושלים והמקדש שלוש שנים לאחר מכן, כמסופר בספר מלכים ב' פרק כ"ה: "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם, וַיִּחַן עָלֶיהָ; וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק, סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר, בַּמָּצוֹר, עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ."

יחזקאל הנביא, אשר הוגלה מירושלים עוד קודם לכן, מתאר את הנבואה שניתנה לו ביום הזה בפרק כ"ד:

"וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, לֵאמֹר: בֶּן-אָדָם, כְּתָב-לְךָ אֶת-שֵׁם הַיּוֹם--אֶת-עֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה:  סָמַךְ מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-יְרוּשָׁלִַם, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה... אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי אלוהים, הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם, מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם; וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם, בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ. 

המצור מתחיל, ומרגע זה גם הסוף כבר ברור – החורבן, הגלות והמוות ידועים מראש. אך תושבי ירושלים עצמה, אלו הנתונים במצור, ממשיכים להאמין, לקוות ולהיאבק על קיום העיר ועל חייהם שלהם. הם עדיין בטוחים בעצמם ואף בכך שמעשיהם וכוונותיהם רצויים ולכן שגם האלוהים יבוא לעזרתם ויושיעם מן הבבלים ומן התבוסה.

מאז העשרה בטבת ההוא חלפו כבר 2605 שנים. פחות ממאה שנה לאחר אותו עשרה בטבת של שנת 588 לפני הספירה, כשהחלו היהודים לחזור מגלות בבל ובנו את בית המקדש השני בעקבות הצהרתו של כורש מלך פרס, כבר אז ניבא הנביא זכריה שיום זה יהפוך להיות מיום של עצב וצום ליום של שמחה:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת והַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח' י"ט).

מאז ועד היום נמצא עשרה בטבת, יחד עם י"ז בתמוז ו-ג' בתשרי, במעמד ביניים. מתי בדיוק יהפכו ימי הצום לימים טובים? האם רק כשיעמוד בית-מקדש בירושלים? האם כשכל העם יחזור לארץ ישראל? האם "הָאֱמֶת והַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" הוא הבטחה אלוהית לאותם ימים שיבואו או שהוא התנאי לבואם, התלוי בהתנהגות האנושית, בדרך בה יבחר העם?

ההתלבטויות הללו התחילו, כאמור, עם שבי ציון הראשונים אך הם המשיכו גם בתלמוד ובכתבי הרבנים לאורך הדורות. הרמב"ם כתב על היהודים שחיו בימי בית-המקדש השני שהם "לא היו מתענין לא עשרה בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא מי שהיה רוצה מתענה" (פרוש הרמב"ם למשנה, מסכת  ראש-השנה פרק א' משנה ג'). רב פפא, שחי בבבל במאה ה-4 לספירה – כאשר גם בית-המקדש השני כבר נחרב אך החיים היהודיים פרחו בבבל – מצוטט בתלמוד במסכת ראש השנה (דף י"ח עמוד ב') כאומר: "בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות - צום, אין גזרת המלכות ואין שלום - רצו מתענין רצו אין מתענין". ומפרשי התלמוד עצמם חלוקים בהבנת ההגדרה של "שיש שלום": רש"י מפרש שם "שאין יד העובדי כוכבים תקיפה על ישראל", כלומר עצמאות לאומית או לפחות חיים של סובלנות בין-דתית בקרב האומות, ולעומתו רבנו חננאל כותב במפורש "בזמן שיש שלום, כלומר כל זמן שבית המקדש קיים, יהיה לששון ולשמחה". עבור רבנו חננאל אין שלום מלא ללא הקמת המקדש.

גם שני הימים שקודמים לעשרה בטבת היו פעם ימי צום. סיבת הצום ב-ט' בטבת אינה ברורה לגמרי: יש הגורסים שזהו היום שבו נפטרו עזרא ונחמיה, מנהיגי העם בימי שיבת ציון והקמת בית-המקדש השני, ויש הגורסים ש-ט' בטבת ג'תשס"א, לפני 2017 שנה, היה היום בו נולד ישוע מנצרת, ולכן גזרו חכמי ישראל לצום ביום שנולד בו "אותו האיש".

ח' בטבת הוא היום שבו כינס המלך היווני תלמי חכמים מחכמי ישראל אל ארמונו שבאלכסנדריה שבמצרים וציווה עליהם לתרגם את התורה ליוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה (מסכת סופרים פרק א' הלכה ז') והחושך בא לעולם שלשה ימים (מגילת תענית פרק י"ג).

על אף שמגילת תענית מציינת את ימי ח' ו-ט' בטבת ברשימה אחת עם י' בטבת, שני הימים הללו לא קיבלו מעולם מעמד של תעניות ציבור אלא רק תעניות יחידים שבודדים בלבד מקיימים אותם. מדוע לנו לצום ביום בו התורה שלנו הפכה להיות נגישה יותר גם לעמים אחרים? הרי יש בכך פתח לשיחה בין-דתית, לקידום ההבנה והשלום, שלא לומר קירוב התורה אל אלו בתוך עם ישראל שהעברית אינה שגורה בפיהם, וגם אם בעצם מעשה התרגום אובד משהו מן העושר והאיכות המופלאה של המקור. ומדוע שנצום ביום שבו מתו מנהיגי העם שמתו בשיבה טובה לאחר שנות הנהגה טובות מוצלחות? ובוודאי שלא נגזור צום ביום חגם של עמים ודתות אחרים – אנו יכולים לכבד אותם ואת חגיהם ולהמשיך בשגרת ימי החל והחג שלנו ללא כל סממן של פגיעה או התנכרות לשמחתם.

אך מה לגבי עשרה בטבת בימינו ובעבורנו? האם יש משמעות לצום ביום הזה? שאלה זו מורכבת בעצם משתי שאלות שאינן תלויות זו בזו: 

השאלה הראשונה היא האם ליום עשרה בטבת בתור יום תחילת המצור על ירושלים בסוף ימי בית המקדש הראשון יש עדיין מקום בלוח השנה שלנו, וכמוהו גם ל-י"ז בתמוז ול-ג' בתשרי? גם אם נניח את תשעה באב מחוץ לשאלה, בהיותו יום שנכפלו בו הצרות על ישראל לאורך ההיסטוריה, למה אנחנו צריכים להקדיש תשומת-לב מיוחדת לשלושה תאריכים שונים הקשורים לתהליך שסביב חורבן המקדש הראשון וגלות בבל? הרי הגלות ההיא היתה קצרה למדי, שבעים שנה בלבד, ואחריה קמה שוב המדינה היהודית וגם המקדש הוקם מחדש. לתהליך שהוביל אל חורבן בית-המקדש השני איננו מקדישים ימים נוספים על תשעה באב, למרות שהאסון אז היה גדול הרבה יותר מבחינת השפעתו על ההיסטוריה היהודית, וגם את השואה ונוראותיה אנחנו מציינים רק ביום זכרון אחד.

השאלה השנייה קשורה נקודתית למרכיב הצום ולמקומו של המעשה הגופני הזה בתוך אירוע הזכרון. האם דווקא ההימנעות מאוכל ומשתיה לאורך השעות בהן השמש מאירה את יומנו היא בעלת השפעה טובה יותר, עמוקה יותר, על הזכרון וההתייחסות אל משמעות היום ואירועיו?

על השאלה השנייה אני עונה מענה כפול: לא וכן. לא – צום זו לא דרך טובה או בעלת השפעה עמוקה יותר. הדרך הטובה ביותר לזכור היא ללמוד ולחוות. ללמוד אפשר דרך קריאת הפרקים הרלוונטיים בתנ"ך, מדרשי חז"ל על החורבן, ניסיון להבין מה קרה בימים ההם בזמן הזה. לחוות – אני מקווה שלא נתקרב עוד אף-פעם אל החוויה ההיא של מצור נורא אשר הוביל לחורבן. אבל כדי לא להישאר רק בפן האינטלקטואלי, השכלי, כדי להוסיף לכך גם חוויה שמלווה את היום, לחוש משהו על בשרנו ממש, הצום הוא כלי חזק ובעל נוכחות מתמשכת, גם ברגעים שאיננו פנויים לעסוק בתוכנו של היום. כלומר, זה אינו צום של אבל אלא צום של הנכחה רצופה של ייחודיותו של היום. יש ימים שייחודיותם מתאפיינת במאכלים אשר טעמם מלווה אותנו מארוחה לארוחה וגם ביניהן. יש ימים שחוסר הטעם בפה, בליווי התסכול שבבטן, הוא ה"מאכל" הייחודי שלהם. אבל ממש כשם שאפשר – ובוודאי שאפשר – להתכוון מכל הלב לאיחולי שנה טובה ומתוקה גם ללא תפוח בדבש, גם הזכרון אינו זקוק בהכרח לצום.

ולגבי השאלה הראשונה - בפני עצמו, המאורע של תחילת המצור על ירושלים לפני 2605 שנים אינו כה מרכזי ונוכח בחיינו. ירושלים לא היתה מעולם עיר בנויה, מפותחת והומה כפי שהיא כיום. ברוב ימות השנה אפשר לראות בכל שכונות העיר הרבות איך מתקיימת נבואת זכריה (פרק ח') זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת יושבים על ספסלים בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָים, זה עם מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ, זו לצד הקלנועית שלה, ואלו בכלל עוד נוהגים ברכב או נוסעים ברכבת הקלה. וּרְחֹבוֹת הָעִיר מלאים יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ, בגני-שעשועיה ובפארקיה הציבוריים. אך זו גם עיר ענייה, עיר מפולגת, עיר אשר בליבה חומה וגדרות ויש בה ימים של פחד ואימה. יש בה אפליה וכאב. יש כל-כך הרבה תקוות עבור ירושלים, אבל יש גם תקוות שסותרות אחת את השנייה או לכל הפחות א/נשים אשר חשים מאוימים מכל תקווה של "האחר" המבקשת להתגשם. כמעט חמישים שנה שירושלים כל-כך מאוחדת שהיא לא מפסיקה לאיים להתפרק, אם לא בגבולות בין מדינות אז בחומות בין אנשים. אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ--אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם, שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם: וְאִישׁ אֶת-רָעַת רֵעֵהוּ, אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר, אַל-תֶּאֱהָבוּ:  כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי, נְאֻם-ה' (זכריה ט' ט"ז-י"ז) – כך מצווה הנביא זכריה בפסוק שלפני ההבטחה שימי הצום יהפכו לששון ולשמחה. כלומר, זהו תנאי להגשמת הנבואה: "הָאֱמֶת והַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ"!

רוב השנה אנחנו פועלים כדי לקרב את האמת ואת השלום, להגשים במעשינו את הדרישה אֱהָבוּ! יש ימים בהם אנו מזכירים לעצמנו מה יקרה אם לא נתאמץ מספיק חזק, מה נאבד אם לא נחייב לכך בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו. את תחושת הסכנה אנחנו מתחילים מהתכווצות הבטן ואנחנו יכולים לעורר אותה, כסימן אזהרה לעצמנו, דרך ההימנעות מאכילה. 

ימי התענית מזכירים לנו מה נאבד אם נרגז בדרך, אם איש את רעת רעינו נחשוב בלבבנו, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה... שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב (הרמב"ם, הלכות תעניות, פרק ה' הלכה א').

שבת שלום