הדרשה השבועית

חיי שרה

אֵינְקוֹל כַּמַּעְיָן הַמִּתְגַבֵּר

הרב ד"ר חיים א. רכניצר

הפרשן, או הקורא, "חושף" איזו אמת נצחית הצפונה בטקסט, אם ישנה כזו; ולא רק זאת, אלא שהוא גם מדבר את הטקסט אל תוך הֶקְשֵר חברתי חדש.  הַצָּבַת הטקסט במקומו התרבותי החדש משנה את הפענוח וההבנה של הנאמר בו, ומשפיעה על ההקשר החדש שלתוכו הטקסט מוטל.  פרשנות היא התערבות במקרא-המפה של המציאות הנפשית והחברתית של ציבור הקוראים.  פרשנות חותרת להשפיע על תמונת העולם והאינטארקציה החברתית של הקוראים.  היא חושפת או מסתירה, מחזקת או מערערת, את מבני הכוח של היחסים החברתיים בתקופה ובחברה שבתוכה הטקסט נכתב ובחברה הקוראת את הטקסט. כך לדוגמה, פרשנותי לדמותו של אברהם מזינה, ולכן גם משנה, את תפיסתי ויחסי אל המסורת ואל הפרשנים-קוראים לדורותיהם, כמו גם את הדרך בה אני מבין, חושף או מערער את מערכת המושגים והיחסים שבין אב, בעל, בן, ואדם מול אלוהיו. התובנה, כלומר קריאתי, משפיעה על התנהלותי הנפשית, הדתית, והחברתית ושואפת להשפיע על החברה בתוכה אני חי-קורא.  לכן כתיבה, קריאה ופרשנות, הן תמיד גם מעשה פוליטי. הפן הפוליטי הולך ומתעצם כאשר הקריאה מערערת על "המנוסח, במעשה או במחדל, אל מול מערכת היררכית של כוח – בין שהיא מערכת של שלטון ובין שהיא מערכת של סמנטיקה של תרבות" (יהודה שנהב, "על האוטו-נומיות של הפוליטי", תיאוריה וביקורת, 34, עמ' 181).

לדוגמה, העליתי את שמו של "אברהם" והנה מיד קם ועולה אף הד קולותיהן של כל הדמויות הסובבות אותו – אלו הדוברות בטקסט ואלו שהטקסט משתיק, לרבות שתיקותיו של אברהם עצמו, כגון הענותו המיידית לצו העקדה.  הנה רק אמרתי "אברהם" ושמעתי את אֵינ-קולה של שרה ואֵינ-קולה של קטורה, ואָזְנַי נצמדו אל המילים הבודדות של הגר ושל רבקה.  עברתי לקרוא בהפטרת השבת הזו (מלכים א, א, א-לה) ועלתה דמותו של המלך דוד ועולים מעשיו, ועמם גם דבריה המעטים של בת-שבע ואֵינ-קולה ושל אבישג השונמית הנערה ה"יָפָה עַד-מְאֹד..."   כן, אני מבקש את הקולות החנוקים שמלמדים הִלכות שְׂרָרָה ודרכי התגברות עליה. 

"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה..." (בראשית כג, א-ב). הנה מתוך הפסוקים הראשונים של הפרשה עולה אֵינ-קולה של שרה.  פרשת "חיי שרה", שרה הרעיה הנאמנה שליוותה את אברהם בנדודיו אחרי יעודו ואלוהיו,  שרה שראתה את בעלה מקריב את בנה יחידה אשר אהבה לאלוהיו, פותחת דווקא במותה ובקבורתה.  האם הראשונה למשפחות ישראל חייה במותה.  כך, בין אם כיוון הכתוב ובין אם לא, מכה  המילה "חַיֵּי" כענבל אל דפנות פעמון נאלם – השתיקה ממלאת את החלל.  הקורא יכול לבחור להאזין אל הקולות הגלויים של המשך הפסוקים "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ; וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת, לֵאמֹר" (שם, ג) או להנמיך את הקול המכסה על הקול המושתק ולדבר את האֵינקול.  הבחירה של הקורא היא בחירה ערכית, היא התערבות מכוונת בהבנית מסורת הסיפור המכונן אודות "אבות האומה".  זוהי הכרעה פוליטית.  השתקת "שרה" בפתיחת הפרשה מעלה אל הבמה את האם הבאה אחריה, את רבקה.  הפעם האנרגיה של ההדחקה מפעפעת החוצה.  אמנם כאשר עבד אברהם מבקש מבתואל אביה של רבקה ומלבן אחיה לקחת אותה אל ארץ כנען וּלְתִתָּה לאשה ליצחק הם מודעים לכך שהנישואים בין רבקה ליצחק הם בבחינת גזירה משמיים.  אך למרות זאת, לפני שילוחה אל יצחק "וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ" (בראשית כד, נז).  יש כאן פתח לקולה של רבקה.  דבריה אומנם מדוּדים ומועטים. היא מכירה את מבנה הכוח הפטריארכאלי ולמרות זאת היא מבטאת עוצמה.  מה רב מעמדה ששלושה גברים מחכים למוצא פיה, על פיו יישק דבר ויחתך גורל המשך זרעו של אברהם.  אך כאשר רבקה עומדת לפגוש את יצחק חתנה המיועד, אנו קוראים "וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק; וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל   .וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד, מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (שם, סד –סה).  הנה, אותה רבקה, הנערה מלאת היוזמה ורבת הכוח שלימדה את אביה ואת אחיה שיש לשאול את קולה בכל הנוגע לעתידה, דואגת לא לעמוד במלוא קומתה אל מול בעלה המיועד.  דווקא מתוך קבלה מוחצנת של מבנה הכוח, רבקה מנכיחה את המבנה הפטריארכלי.  אך דווקא פעולתה של רבקה המדגישה את הכוח חושפת את חולשתו.  הגבר, הבעל המיועד, הפטריארך, מתגלה כבן אשר כרוך אחרי אמו.  יצחק מביא את רבקה "הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (שם, סז).  מהי אותה נחמה אם לא נחמתה של אמנו שרה.  שכן שתיקתה בחייה ובמותה מתמלאת בקולה של רבקה.  זהו הקול והכוח החזק מהכוח.  אנו לומדים מרבקה את הכוח הרך.  כוח שפועל תוך הבנה וספיגה של תנועה נוקשה, כמו המתאבקת בג'ודו ובטאי-צ'י המקבלת אליה את התפרצותו של היריב ומנתבת את כוחו אל המקום בו היא חפצה. בעולם הפטריארכאלי אנו נתקלים בדמויות שפעולותיהן חשופות, ישירות, תנועותיהן נעות בתוך תפיסת עולם בינאריות של "כן" או "לא", "יש" או "אין".  ואמנם זוהו עולמו הבינארי של יצחק.  אנו קוראים שברגע שנתן מברכתו לאחד מבניו הוא משוכנע שלא נותרה בו הברכה לבנו השני.  קולו של עשיו זועק כנגד הבינאריות הזו "הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי; וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ".  רבקה איננה נלחמת ישירות בעולם זכרי ובינארי שכזה, אלא פועלת דרכו.  "וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר:  הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר".  רבקה שומעת קולות מבין הקולות ומנתבת את הפעולה בין השיטין.  אנו למדים שיש כוח שאינו מה שאנו מורגלים לראות ככוח, ישנה חירות שאיננה מושתקת לעד, ישנה קריאה שמשחררת קולות חנוקים וחושפת פנים מבלי להסיר את הצעיף באלימות.

במאמרה "בקורת הספרות הפמיניסטית" (בתרגום בתוך תורת הספרות והתרבות, עורכת חנה הרצוג, 1989 ,2005) הפילוסופית וחוקרת הספרות טוריל מוי (Moi) מעלה את השאלה האם גבר מבקר ספרות פמיניסטי "אכן עושה שירות טוב לפמיניזם ..., כאשר הוא מתפרץ אל תוך המרחב התרבותי האינטלקטואלי היחיד שהנשים יצרו למען עצמן בתוך הדיסציפלינה "שלו" הנתונה לשליטה גברית".  אכן, הדיסציפלינה של פרשנות טקסטים קנוניים יהודיים נתונה גם בימים אלו לשליטה גברית, וניתן לומר בוודאות שעד לפני כמה עשורים בודדים ספרות זו נכתבה על ידי גברים ונשלטה על ידי גברים באופן מוחלט. מהי, אם כן, הזכות שלי, פרשן-גבר, לדרוש את קולותיהם המושתקים של הדמויות הנשיות. האם אני ושכמותי שוב דוחקים ומשתלטים על הביקורת הפמיניסטית של הטקסט והתרבות?  אינני בא להתחרות בפרשנויות פמיניסטיות.  חשיפת הדיכוי וההשתקה של דמויות הנשים בפרשה זו, בתנ"ך ובשאר הקנון של "ארון הספרים היהודי" איננה רק מעשה פמיניסטי. זהו מעשה אליו אני מחוייב כגבר בדרכי להשתחרר מאחיזתו של הכוח המגדיר ולכן מגביל את זהותי כגבר בכלל, וכגבר יהודי, בפרט.  דווקא שייכותי למגדר הגברי מחייבת אותי לבחון ולהעלות קולות אשה מודחקים.  הם מודחקים בי כשם שאני, בין ביודעין ובין שלא ביודעין, שותף למסורת של הדחקתם.  הדיכוי, ההשתקה, של נשים, אינו ביטוי לדיכוי המין הנשי בלבד, אלא של "הנשי" כמרכיב של מין האדם.  אינני בא להתפרץ אל תוך "המרחב היחיד של הנשים", אלא לפרוץ את המרחב הגברי כפי שהתגבש במסורת ונכפה על "הזכר" כקטגוריה ביולוגית והופכו "לגבר" כקטגוריה של תרבות.  אני לא שואל "היכן שרה, הגר, קטורה, רבקה או אבישג שלי", אלא היכן הן בתוכי?!  אני קורא מתוך הזכות הנפשית והחובה המוסרית לנוע בין תחומי המגדר למרות היותי זכר והטרוסקסואל.  אני מבקש להצטרף תרתי משמע, להזמין ולהיות מוזמן למעגל השיחה כחלק מקריאה קלדוסקופית של הטקסט, קריאה שפורצת את גבולותיו של הטקסט ואת גבולותינו אנו.

שבת שלום