הדרשה השבועית

וירא

ר.ח.מ – פ.ק.ד

דליה שחם
סטודנטית בבית המדרש הישראלי לרבנות, HUC


" רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר" משיבה אם סיסרא, באזור הדמדומים שבין ההכרה להדחקה של גורל בנה. אחד מהשורשים העמוקים ביותר בשפה העברית – ר.ח.מ שורש רֶחֶם, שורש רַחֲמִים - מופיע כאן פעמיים, בהטיה לא-שגרתית, במקום חָשׂוּךְ רחמים, באחד הפרקים המדממים ביותר בתנ"ך, מפיה של אישה שמרחמה יצא האויב הגדול שנפל בידי אישה אחרת. 

רחם רחמתיים - הביטוי הזה הדהד בי לאורך הקריאה בפרשת וירא, המשובצת רְחמים לכל אורכה. היא נפתחת בבשורת המלאכים על פרי בטנה העתידי של שרה, ומסתיימת בבשורה על הולדת רבקה, העתידה לשאת ברחמה את הדור הבא. ביניהן מופיעות גם בנות לוט שמביאות לעולם דרך רחמיהן את עמי שכנינו, בני מואב ועמון. גם הגר שם, ויוצא רחמה ישמעאל, וההבטחה שהיא מקבלת על הפיכתו לגוי גדול. 

אך המילה " רֶחֶם" עצמה מופיעה רק פעם אחת, בסוף פרק כ': "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים; וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ, וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ, עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם. כלומר, גם רחמי נשות הפלשתים איתנו כאן בפרשה. 

הקדוש ברוך הוא סובב לו בין הנשים, בין סדום לגרר,  פותח סוגר ושוב פותח רְחָמִים, מפזר הבטחות לגידול אוכלוסין. אל תוך הפרשה מתקבצים עמי האזור במסכת של מאבקים ופשרות אשר נראה כאילו מלווה אותנו עד ימינו. 

פרשת וירא היא המקום שבו נולד האיום הדמוגרפי

גרעין הרעיון של "איום דמוגרפי" הוא בהתייחסות אל הרחם כאל כלי קיבול פוליטי, כאמצעי כוח ולחימה. הנחות היסוד של תפיסת האיום הדמוגרפי הן שילודה היא האופן שבו מתחרות הקבוצות על משאבים, ושהמשאבים הם מוגבלים. לרוב לא חושבים על זה, אבל כמו שמאיר אריאל אמר: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה". כך גם בסוף כל משפט על איום דמוגרפי יושבת אישה בהריון. 

מייד אחרי שאלוהים "מרפא את אבימלך", כלומר פותח את רחמי נשותיו, מגיעים הפסוקים שאיתם אנו פותחים את הקריאה בראש השנה: "וה' פָּקַד אֶת שָׂרָה ". פ.ק.ד. 

התפקדי שרה, הפקידי רחמך בידי אדוניך, מלאי את חלקך במפקד האוכלוסין. מה את צוחקת? זו פקודה!

ושרה אמנו כבר לא צוחקת. משהפכה לאם היא נלחמת ברצינות תהומית על זכויותיו העתידיות של בנה, ללא פשרה, גם במחיר הפקרתו של בן בֵּיתה, אחיו של בנה. 

אולי זה המסר בבחירת פרשה זו לראש השנה? להזכיר לנו שכאן זה התחיל, המסע הזה, רב התהפוכות ועתיר הקורבנות: אב אחד, שתי נשים, שני גויים גדולים, ארץ אחת. 

ומה הפתרון? האם פרשת וירא מציעה פתרון? איזו דרך לחיים משותפים על פני האדמה הזאת? או שההבטחה על ילודה וצמיחה באה בעסקת חבילה עם פחד, נישול ומאבק? 

וברקע לשאלה הזו מהדהדת גם הסמיכות המצמררת שמלווה אותנו כבר 21 שנה בין פרשת וירא ליום השנה לרצח יצחק רבין. 

אברהם כרת ברית עם הפלשתים למען הדורות הבאים: ברית באר שבע, הסכם "כבשים תמורת שלום", שבו הסדיר מול אבימלך את זכויות המרעה והמים. אבל הברית הזו מעוררת ספקות ומחלוקות ממש כמו הסכם אוסלו. הרשב"ם מסביר שלאברהם לא היה מנדט לחתום על ההסכם, ושהוא נענש על כך בעקידה: 

"ויהי אחר הדברים האלה - כל מקום שנאמר 'אחר הדברים האלה" מחובר על הפרשה שלמעלה. [...] אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של ה' על זאת שהרי ארץ פלשתים בכלל . והקב"ה ציוה עליהם 'לא תחיה כל נשמה' (דברים כ, טז). וגם ב(ספר) יהושע (יג, ג. וכן טו, מה-מז) מטילין על ערי חמשת סרני פלשתים גורל. לכן האלוהים ניסה את אברהם [...] כלומר נתגאית בבן יחיד שנתתיך, לכרות ברית ביניכם וביניהם? ועתה לֵך והעלהו לעולה, ויראה מה הועילה כריתת ברית שלך".

ובאמת מה הועילה הברית? הרי כעבור דור אחד מגיע יצחק עם רבקה לאותה גרר, ושוב חושש לחייו ומעמיד פנים שהיא אחותו, ושוב נפתחים סבב שיחות ומאבקים על בארות, וצריך לחדש את הברית, ולחפור מחדש את הבארות שנסתמו. וכעבור עוד כמה דורות שוב יילחמו צאצאי יצחק בפלשתים ובצאצאיהם. 

כנראה שאין פרטנר. אז מה הטעם בברית? - אמת,  הברית עצמה אינה שורדת, אורך ימיה כימי האדם. אך הברית אינה עיקר הסיפור. עיקר הסיפור נמצא עמוק יותר, עמוק תרתי משמע, במעמקי האדמה, בבאר. באר שבע – באר השבועה, באר השׂוֹבַע – אותה באר שמראה המלאך להגר, אותה הבאר שנגזלה והוחזרה לידי אברהם בברית עם אבימלך, אותה באר שמגלים מחדש עבדי יצחק אחרי שהם מחדשים את הברית, באר אשר קיימת "עד היום הזה", כמו שייאמר לנו בפרשת תולדות.

והבאר הזאת אומרת לנו: אין דבר כזה איום דמוגרפי, אם מחליטים לחיות יחד! אלוהים לא נענה סתם לתפילות, לא מפזר סתם הבטחות. האדמה הזאת נובעת חיים ויש בה מקום לכולם, לכל יוצאי רחמיהן של הגר, שרה ונשות פלשת. ואם החומר אינו מוגבל ויכול להכיל את כל הגויים הגדולים האלה, הרוח בוודאי אינה מוגבלת. 

אולי זה המסר בבחירת פרשה זו לראש השנה? בתלמוד הבבלי, מסכת ראש השנה (ל"ג, ע"ב), בלב הדיון על תקיעות השופר, מעלה אביי שאלה: מדוע בארמית תורגם "יום תרועה" ל-"יום יבבה", ומציע: "וכתיב באימיה דסיסרא: בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא. מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל." כלומר, מן התרגום הוא לומד כי קול תקיעת השופר צריך להזכיר בכי, ולא סתם בכי, אלא את יבבותיה של אם סיסרא. 

זה יכול היה להיות בכייה של הגר, או של חנה, עליה קוראים בהפטרה, רגע לפני התקיעה. אבל לא: אנחנו נקראים לשמוע את יבבת אם סיסרא, אותה אישה שעבורה בנות ישראל אינן אלא "רחם רחמתיים לראש גבר", שלל מלחמה אנונימי שחיילי סיסרא מחלקים ביניהם, רחם או שניים לראש. השופר בא להזכיר לנו: אל תהיו כמוה! רְחמים אינם כלי מלחמה. השופר מפציר בנו: רחמו עליה! היא שכלה את בנה. 

בתפילה לשלום מבקש ר' נחמן מברסלב "זכני להיות איש שלום באמת [...] ואזכה להיות כעפר ממש." פרשת וירא מלמדת אותנו שיעור בהלכות עפר: בלב האדמה יש מים חיים לכל יושבי הארץ, לקיים את ההבטחות. גם בנו יש מספיק רחמים להכיר בכאבה של כל אם שכולה ולשמוח בשמחתה של כל יולדת. בלי חשבונות. בלי פחד. באמונה ובתקווה.

שבת שלום