הדרשה השבועית

וילך

שובה של האהבה: שבת שובה

הרב ד"ר חיים א. רכניצר

 

פרשת 'וילך' נקראת השנה בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, בין יום הדין לבין יום הכרעת הדין. אלו הם הימים שבין כסה לעשור, ימים של חשבון נפש ושל תשובה.  מִילוֹת הפתיחה של ההפטרה לשבת זו – "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל" נתנו לה את שמהשַׁבַּת שׁוּבָה. ההפטרה של שבת "שובה.  מרמזת על דרגה גבוהה של תשובה.  הנביא הושע קורא "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע, יד, ב'-ג').  הנביא מורה לנו לשוב "עַד ה' ".  כלומר, התשובה עצמה איננה מתמצאת בוידוי על חטאנו ואף לא בתיקון המעשים והמידות.  דברים ומעשים אלו הם אך ורק תנאי מקדים לעיקר ליבה של התשובה.  תשובה היא שיבה אל הָאֵל, אל מקור החיים שבתוכנו ואל הכוח המקיים את הבריאה כולה.  

האם יש בפרשת 'וילך' רמז או הוראה שינחו אותנו אל דרך תשובה שהיא שיבה "עַד ה' "? 

על הפסוק מהושע כותב רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (1619-1540( בספרו כלי יקר (פרושים לחמישה חומשי תורה) כך: "ונראה לי שכונת הכתוב להזהיר [את האדם] שישוב מאהבה, כי כל [אדם] ירא, מתרחק מזה שהוא ירא ממנו, וכל אוהב, מתקרב אל אהובו. לכך נאמר 'שובה ישראל עד ה' [הכוונה היא] אליו ממש כדרך האוהב המתחבר אליו" (כלי יקר, על דברים, לא' יז). ה"כלי יקר" מזהיר אותנו שתשובה מתוך יראה בלבד לא מקרבת את האדם לאלוהיו. לא זה הוא הלך הרוח הנדרש למעשה התשובה.  נהפוך הוא, הדיספוזציה של התשובה כמוה כתשוקתו של האוהב לחבור אל מוּשׂא אהבתו.   אם כן, 'שַׁבַּת שׁוּבָה', היא מעין פיסגה בדרמה של התשובה.  אנו נקראים להגביהַּ ולחרוג מאימת הימים הנוראים ולהעפיל אל הפסגות של שירת האהבה של מגילת שיר השירים, עליה אמר רבי עקיבא "שֶׁאֵין הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַי כְּיוֹם שֶׁנִּתְּנָה שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" (משנה, ידיים, ג: ה') .  ב'שַׁבַּת שׁוּבָה' אנו מוזמנים לשוב אל מחוזות "השיר" שנתפס במסורת הפרשנות המדרש והקבלה כמגילת האהבה בין ה' לעמו – "ראה מה הקב"ה מקלס לישראל: 'הנך יפה רעיתי הנך יפה', הנך יפה במעשים, הנך יפה במעשי אבותיך, הנך יפה בבית, והנך יפה בשדה" (תנחומא, תצוה, ה) .  מתוך נקודת מבט זו אנו חוזרים וקוראים בפרשת השבוע ושואלים מה בפרשה זו מרמז על הדרך לעורר אהבה אל האלהים וכיצד באים, או מתקרבים, עד אליו "ממש כדרך האוהב המתחבר אליו"? 

הפרשה מתחילה בדברי משה אל כל ישראל "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא; וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים לא, ב') . משה עומד לסיים את תפקידו ואלהים מזהירו "הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ" (שם, טז').  ואכן, התחושה בפרקים המסיימים את ספר דברים היא שמשה מנסה לתת לעם כמה הנחיות אחרונות שיעזרו להם להתמודד עם חולשת האופי והנטיה לחטא שרק ילכו ויתגברו עם החיים בארץ המובטחת.  כתרופה לחולשה המוסרית של בני ישראל מצווה משה את הכהנים, את בני לוי, ואת זקני ישראל כי "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר:  תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם, י'-יג').  בספרו מאור ושמש שואל הרב קולונימוס קלמן אפשטיין (1823-1751) כיצד ניתן להבין את סדר הפעילות בהוראה של התורה.  הרי קודם נכתב "תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה" ורק אחר כך נכתב "הַקְהֵל אֶת הָעָם".  סדר דברים זה נראה משובש ונוגד את ההגיון.  שכן לכאורה, צריך קודם כל להקהיל, לקבץ יחדיו את העם, ורק לאחר שכל העם נוכח - לקרוא בפניהם את התורה.  על קושיה זו הוא משיב: "הנראה לרמוז בזה כי הנה השורש העיקרי משרשי עבודה הוא אהבת בני ישראל זה לזה מקטנם ועד גדלם, ואף גם האנשים הנוטים מדרך הטוב יאהב הדברים הטובים הנמצא בהם וידרוש טובתם ולהתפלל בעדם על מחסורם אשר יחסר להם וילמדם להיותם אוהבים זה לזה, וכאשר נמצא בבני ישראל אהבה ואחוה וריעות אין מקום להמסטינין להרע להם, ועל ידי זה מסתופף בהם יראת ה' כי יקשיבו זה לזה להטות לדרך הטובה" (מאור ושמש, פרשת וילך, ד"ה ויצו).  בדרך כלל אנו מבינים את מצוות "הקהל" בהיפוך סדר הפעולות כלומר, מקהילים את העם ואז קוראים לפניו את התורה. ברוח זו כותב הרמב"ם במשנה תורה (הלכות חגיגה ג"א): " מצות עשה להקהיל את כל ישראל, אנשים ונשים וטף, ... ולקרות באוזניהם מן התורה פרשייות שהן מזרזות אותן במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת שנאמר " כלומר, ראשית מתקהלים ולאחר מכן מקראין את התורה בפני הקהל.  אך המאור ושמש מבדיל בין שני השלבים, שכן נראה שכינוס העם לשם קריאת התורה אינו חופף לחלוטין עם הפעולה של "הַקְהֵל אֶת-הָעָם" אלא, ראשית קוראים ולאחר מכן הופך העם מאוסף של יחידים, הבא לשמוע את התורה, ל"קהל".  עם ישראל הופך ל"קהל" רק כאשר הם מבינים, מתוך הקשבה לתורה, ששורש התורה כולה הוא "אהבת בני ישראל זה לזה מקטנם ועד גדלם, ואף גם האנשים הנוטים מדרך הטוב". כלומר, אהבת הרֵעַ היא מיסודות התורה.  ועוד, אהבה זו איננה רק אהבת האדם הישר והטוב.  אהבה זו איננה קשה לנו כל כך.  האתגר הגדול הוא לאהוב את הרֵעַ גם כאשר נראה לנו שאותו אדם קלקל את דרכיו ואולי אף פגע בכלל ישראל. אנו מצווים למצוא את הטוב גם בו.  זהו האתגר הגדול ואלו הם התיקון והתשובה הנדרשים מכל אחד ואחת מישראל בימים שמוקדשים לחשבון הנפש.  מעבר להכאה על חטא, מעבר למציאת פגמים בנו ובחברינו, ומעבר לתיקון הטעויות שעשינו, אנו שבים "עַד ה' " דרך אהבת האדם, אהבת כל אדם, "כִּי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קוהלת ז, כ').  רק כך, "נמצא בבני ישראל אהבה ואחוה וריעות" שהם הם אלו שהופכים את עם ישראל לקהילה.  רק עם היות עם ישראל לקהילה המושתתת על אהבת הרעַ הוא מתקרב לאהוּבוֹ, לאלהים.  כאן אלהים נתפס כבורא עולם, אוהב את האדם, כל אדם. אלהים שנותן מחנו וחסדו על כל בריותיו אשר ברא. 

שבת שלום ותשובה מבורכת