הדרשה השבועית

וישלח

מכל החסדים ומכל האמת

הרב יהוידע עמיר

על משמעותו של הרגע הפותח את פרשת השבוע שלנו נוכל לעמוד רק אם נתבונן באומץ ובפתיחות-לב במסלול חייו של יעקב, מלידה ועד מוות. נוכל לעשות זאת רק אם נשחרר עצמנו תחילה מאחדות מהתובנות הבסיסיות ביותר של הפרשנות המסורתית, החולשת גם על תודעת רבים מאלה שאינם קוראים אותה. גם הם נחלו את ההבנה המובנת מאליה שיעקב, צדיק היה; שעשו – רשע. הם אולי אינם יודעים כיצד נתגלגלה במסורת דמותו של עשו לאדום, מאדום לרומי, מרומי לנצרות; סביר להניח שאף לא שמעו מעולם על התפיסה הקבלית ש"ספירות הטומאה" נעוצות בדמותו של עשו כשם שספירת תפארת, הטהורה והזכה, מזוהה עם דמותו של יעקב. אבל הם, כל מי שהתחנך על ברכי המקרא, כל מי שקראה אותו קריאה יהודית – דתית או חילונית, מסורתית או חדשנית – אינם חופשיים מהשפעתן של תובנות פרשניות אלה. אלא שהמקרא סובר אחרת, ספר בראשית מספר סיפור אחר, קריאתו תובעת מהקורא ומהקוראת יותר.

מלכתחילה אין הסיפור המקראי מדבר על שני האחים הללו, ששורשי מריבתם עוד ברחם אימם, במונחים של "צדיק ורשע". הם תאומים שנולדו בהפרש של דקות ספורות, אולי פחות. לראשון, לעשו, דמות מובחנת מהרגע הראשון. הוא "אדמוני כולו כאדרת שער". על השני אנו יודעים רק שידו האוחזת בעקבו של אחיו, מבטאת חוסר השלמה עם סדר זה שבין בכור לצעיר. הוא נולד בסימן של "כמעט". הוא כמעט הבכור, בוודאי כמעט שווה גיל לעשו. אבל הוא איננו. עשו הוא "בנו הגדול" ואהוב נפשו של אביו; יעקב הוא אהובה של רבקה, "בנה הקטן", איש תם יושב אהלים. על חייה של המשפחה המסוכסכת הזו אנו לומדים רק משני מעשים מכריעים. בראשון מונע יעקב אוכל מאחיו הרעב, השב מן הציד, עד שימכור לו את "הבכורה", היינו את זכות היתר השמורה לבכור בירושת רכושו של אביו. בשני, נגרר יעקב אחרי רבקה אמו, מרמה את אביו וגוזל מאחיו את הברכה שהאב ביקש לתת לו. זהו סיפור קשה, מסובך ומזעזע. הוא מזעזע משום שטמונה בו אמונה אלילית-כמעט בכוחה הבלתי ניתן להפקעה של ברכה שניתנה, ואפילו בטעות ומכוח מצג שווא; הוא מזעזע משום שעתידה של המשפחה נתפס בו כנחלתו של האב לבדו, ולאם לא נותר אלא לחבל תחבולות-רמייה אם תרצה ליטול בו חלק; הוא מזעזע בשל קור הרוח מקפיא-הדם של הבן העומד לפני אביו העיוור, מנצל את חולשתו וגורם לו לאבד את היקר מכול – את היכולת למסור את הברכה לבנו האהוב. הסיפור מגיע לשיאו ב"חרדה הגדולה" של יצחק הלומד שכך נעשה לו, ובצעקה הגדולה והמרה של עשו הגזול. רק מרדכי היהודי, היודע שבעטיו נגזרה על העם סכנת כליה, ישוב ויזעק "זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" (אסתר ד, א) שתהדהד את זעקת האימים של עשו.

תוצאת המעשה קשה מאוד. אמנם אין לדעת עד כמה רציני הוא איומו של עשו "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית כז, מא). זהו הרהור לב שלא ימומש גם כשיצחק ילך לעולמו שנים רבות מאוחר יותר. מכל מקום, רבקה יודעת שעל החבילה להיפרד, ששוב לא יוכלו לחיות יחדיו. היא יוזמת, שוב בתחבולות, את שליחתו של יעקב לגלות, אל משפחתה בחרן. הרגע שבו יעקב עוזב את ביתו הוא הרגע שבו מתחילה התבגרותו והתגברותו. הוא מעז לחלום את נוכחות האל, ונשבע לעשות חלום זה למציאות-חיים. הוא נושא רגליו, מהין לאהוב ואף מוצא מתוך אהבתו את הכוח לגלול מעל הבאר את האבן שאף רועה לא יכול היה לגלול לבדו. הוא בונה בית, נושא נשים ומוליד ילדים. כשיתבונן בראשית פרשתנו על שנים אלה שעשה בגלות יידע להודות "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (בראשית לב, יא).

יעקב נשאר יעקב. המרמה ממשיכה לרדוף אותו, הפעם בדמותו של דודו, המחליף את משכורתו וגורם לו להמיר את האישה שאהב באישה אחרת. שלא כברכה, הנתפסת כמה שאין לו תחליף ואין לו שילומים, יעקב יכול לעבוד שבע שנים נוספות ולזכות סוף-סוף באהובתו. אלא, שעד מהרה מתברר שיחסי האיבה ששלטו בינו לבין אחיו משכפלים עצמם בדמות התחרות העזה, חסרת התוחלת, בין אשתו האהובה והעקרה לבין אשתו הפורייה והשנואה. בהמשך ילמד שאפילו העושר שעשה, בזכות יכולתו לעלות בנכלוליו על אלה של לבן, לא יציל אותו. איבתו של לבן חייבה אותו לשוב אל ארץ מגורי אביו, אל המקום ממנו ברח, המקום שבו מחכה לו אחיו ואורב לו זיכרון העוולות שעשה.

כשם שרגע הבריחה מן הארץ היה יכול להיות רגע השפל הנורא בחיי יעקב, כך גם רגע החזרה אליה. הוא שומע שאחיו הולך לקראתו בראש צבא בן ארבע מאות איש. הוא חרד לחייו, חרד עוד יותר לחיי משפחתו ולחיי כל אשר לו. וממש כשם שרגע הבריחה היה דווקא לרגע של התבגרות והתגברות, כך נעשה רגע החזרה לרגע של גדוּלה ושל התייצבות – ברגע זה מגיע יעקב אל הגדולה הרבה ביותר שאיש מסובך זה יוכל להגיע עדיה, לפחות להתייצבות המרבית שהוא נכון לה.

כשיחלוף הרגע ההוא ויעקב ייכנס אל הארץ, יתברר עד כמה היה מדובר בגדולה רגעית, בהתייצבות רגעית. הוא, שהיה בן ואח רע כל כך, יתגלה כאב רע. הוא יניח לשמעון וללוי לטבוח בכל אנשי שכם בשל חטאו של מלכם ויסתפק בנזיפה רפה; הוא יוכיח שלא למד דבר מהרעה שהביאה האפליה שהפלו הוריו בין ילדיהם. השתיקה הרועמת שלו אל מול תעלולי יוסף ואטימותו אל מול איבת אֵחיו תעלינה לבנו האהוב בשנים רבות של עבדות, לאחיו הנקמנים בשנים של ייסורי מצפון, רמייה וחרדה. הוא עצמו יצטרך לשאת תחילה את הידיעה על מות בנו ואחר כך את הידיעה על מה שעשו בניו. לא בכדי יסכם בערוב ימיו את חייו לאמור "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" (שם מז, ט).

אבל בכל אלה אין אלא כדי להטעים עד כמה גדול ומכריע היה הרגע ההוא, שבו התייצב יעקב לקראת הפגישה עם אחיו. בלילה שלקראת פגישה זו למד יעקב שורה של יסודות-חיים. הוא למד להתייצב. את שני ה"מחנות" סידר כך שהחשובים ביותר, היקרים לו מכל, יהיו בסוף, רחוקים ככל האפשר מאחיו. ואילו הוא עצמו התייצב בראש המחנות, מציע את חייו כקורבן ראשון לידו הזועמת והנוקמת של עשו. הוא למד להתפלל. כשפתח את פיו לומר "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (שם לב, יב), למד את כוחה של תפילה; היא מדובבת את שפתי המתפלל לא פחות ממה שהיא מבטאת את שידע שהוא רוצה לומר. האיש שרימה את אביו יודע שהאל שאליו הוא פונה הוא "אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק" (שם לב, י) ושהילדים, הנשים וכל ההולכים עמו, שעל חייהם הוא מבקש, הם מתת האל שניתנה לו. התפילה מלמדת אותו גם משהו על כוחה של תשובה. משפתח את פיו לא יכול היה שלא לומר "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת" (שם לב, י-יב). הוא, שמנע מאחיו חסד ושחמס מאחיו ומאביו את האמת, יודע שחטא. גם להיאבק למד יעקב. כשנותר לבדו, כששוב לא היה עטוף בבני משפחתו, בעבדיו וברכושו, יצא להיאבק עד עלות השחר באיש שנקרה אליו. בזכות ארבעת אלה – האחריות, התפילה, התשובה והמאבק – זכה לשמו החדש. "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (שם לב, כט).

כמה יפה היה הסיפור לו היה נגמר כאן, בתוספת הערה קטנה על כך שהפגישה המפחידה בין האחים עברה בשלום ושהם חיו מאז בעושר ובאושר. מה יפה היה לדעת שהאיש ששב אל ביתו שוב לא היה יעקב אלא ישראל, שבגרותו העניקה לנעוריו הקשים נופך של הילה רומנטית. כמה מתקתק ולא אמיתי זה יכול היה להיות. כמה נשגב המקרא ממתקתקות שכזו, כן ונוקב מכדי לנקוט בה.

הלילה ההוא שבו התפלל יעקב ונאבק עם המלאך היה, במובן מסוים, החלק הקל והפשוט של ההתרחשות. קדמה לו שליחת ה"מלאכים" אל עשו; אחריו בא הבוקר ועמו הפגישה עצמה. איננו יודעים מה היה בלבו של עשו כשהלך לעברו של יעקב. לעולם לא נדע זאת. אבל אנו יכולים לנסות לדמות את הרגע שבו פגש עשו את שליחי יעקב ושמע את דברי אדונם: "עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (שם לב, ה-ו). מה היה אמור עשו לחשוב ולחוש באותו רגע? אם קיווה שתינתן לו הזדמנות לפגוש את אחיו פגישת אמת ולגשר על התהום שנפערה ביניהם, חש מן הסתם אכזבה עמוקה. "עם לבן גרתי"; זה מה שיש לך, יעקב, לומר לי? אתה מאמין ששכחתי? אתה חושב שדברי החלקלקות יכסו על הפצע הנושן? עדיין אינך יכול להתמודד עם מעשיך ולהודות שגזלת ורימית?

עשו לא יכול היה לדעת מה עבר על יעקב בלילה שלפני פגישתם. הוא לא היה שם כשהאיש-המלאך נאבק עמו, כשלבו נפתח בכוחה של התפילה שדובבה את שפתיו. הוא אפילו לא יכול היה לדעת שברגע האמת יעקב נותר לבדו, עם עברו, עם עתידו, עם הברכה שכה ייחל לה. מכל מקום, כשראה את אחיו נשק לו. הפרשנות המסורתית יודעת לומר שהנקודות הפרושות מעל מילה זו משמעה "שלא נשקו באמת" (למשל: אבות דרבי נתן, נוסחה א, פרק לד). אפשר שהן באות לסמן את החיל והרעדה שהציפו אותו כשנשק לו, את הדו-ערכיות המשוועת המגולמת ברגע זה.

ואמנם, דו-ערכיות שברירית ומסוכנת מרחפת על פני המפגש לכל אורכו. עשו מבקש לחבק ולהיות עם אחיו; יעקב החרד מבקש לקצר ככל הניתן את זמן הפגישה, לסיים אותה לפני שעשו יחזור בו ויתקוף אותו. הוא אינו מעוניין בקשר עם אחיו או בדיאלוג עמו, אלא עושה הכול כדי לרצות אותו ולשלחו מעל פניו. הוא מפציר בו שייקח את מתנותיו, סימן והבטחה לפיוס ביניהם. "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי" (שם לג, י). אבל אז, בלבה של החלקלקות וניסין הריצוי, פורצת מפיו לרגע האמת השתוקה, המטילה צילה על המפגש כולו, העושה את מעשה-התשובה לחלקי כל כך, בלתי מספק כל כך. שהרי, הוא ממשיך ואומר: "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי ... כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל" (שם לג, י-יא).

הברכה הגזולה היא הניצבת כחומה בין שני האחים. יעקב אינו מציע להשיבה; אולי אין בכוחו לעשות זאת. כל שהוא מציע הוא מעט מנחה. אפילו המילים "יש לי כל" מבטאות הרבה יותר את התהום שבין השניים מאשר את תקוות הפיוס ואת הנכונות לתקן את העוולה. הן מהדהדות את דברי יצחק לעשו הנדהם, "וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים" (שם כז, לז). אין זה פלא אפוא שהמקרא אינו מספר לנו שעשו נאות לקחת את המנחה שלא היה זקוק לה. את הברכה לא יכול היה לקבל; את אחיו לא יכול היה לפגוש פגישת אמת, את המנחה דחה מעל פניו. הוא הלך לדרכו ושוב לא פגש את אחיו, אלא בלוויית אביהם.

גדולתו של הרגע ההוא הלכה והתמסמסה. יעקב הגיע "שלם" לעיר שכם, ומיד אחר כך החלה שוב ההידרדרות. דברי האיש-המלאך לא התקיימו במלואם. שלא כאברהם, שמרגע שהתחלף שמו שוב לא נקרא אברם, יעקב לא נעשה במלואו לישראל. הוא המשיך להיות גם יעקב, בעיקר יעקב. אבל גם גדוּלה שהתמסמסה עשויה להיות גדוּלה, גם החלפת שם שפעלה פעולה חלקית – כוחה עמה. אבי האומה, השב לבנות את חייו בארצו, הוא יעקב והוא ישראל, הוא המבטא את חולשתו הטרגית של הראשון ואת עוז רוחו המרומם של השני. מורשתו – מורשת כפולה היא.

דמויות מופת עשויות להלהיב. הן יכולות ללמד מעט מאוד, שהרי אנו בני אדם ממשיים. יעקב-ישראל, האיש הטרגי והמסוכסך ההוא, יכול באמת ובתמים להיות אבי האומה. אנו, צאצאיו, נצטרך להחליט מי היה הוא לנו, מה הייתה דמותו. אם נדע לשרות עם אלוהים ואנשים, לדבוק בדרך הצדק והשלום, בדרך האמת והחסד, נכריז עליו כישראל. אם נעקוב, נבוא במרמה, נמנע חסד – יהיה הוא יעקב. בבחינת "לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר: הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ ... נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה ... וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (ישעיהו מ, כז-לא).