הדרשה השבועית

ואתחנן

שמע ישראל מוקף באהבה

הרב אופק מאיר

זמן מיוחד הוא שבת "נחמו" שלאחר תשעה באב, השבת הראשונה משבע דנחמתא שבין תשעה באב לראש השנה (שבע שבתות רצופות בהן אנו מפטירים/ות הפטרות של נחמה);

זמן של מעבר מחורבן הבית לתיקון של אהבה, מ-"על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" ל "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ויום הכפורים", משנאת חינם שהיא שורש החורבן לאהבת חינם שהיא יסודה של הגאולה בחג האהבה.

וָֽאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹֽר: אנו בפרשה השנייה בספר דברים וזו פותחת בתחינתו של משה לאלוהים שישנה את גזרתו וייתן לו להיכנס לארץ ישראל. משה חוצב מדם לבו את תפילת התחנונים האנושית והרוחנית, אחת מעשר לשונות התפילה, אותה תפילה דרמתית המחברת בין הדמעה שבקצה העין לשורש נפשו של האדם, תפילה הנמצאת בידי כל אדם כדי להפוך גורלות ולשנות גזירות.

כמה עמוקה, אנושית ופשוטה תחינתו של משה; רק עוד רגע קט, להשלים את שנשאר מהמסע , לראות בפירות עמל חייו ושליחותו ולמות בארץ הטובה והמובטחת.

ואלוהים ? "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה" . כמה קשה, כמה מתסכל.

"ואתחנן" היא פרשה עמוסה במצוות, רעיונות ומסרים.

שני הטקסטים המכוננים של תרבותנו, ויש אומרים של תרבות העולם כולו, נמצאים בפרשה זו; הראשון, עשרת הדיברות והפעם שלא בדיבור אלוהי כבפרשת "יתרו", אלא בלשון אנושית ובתיווכו של משה; והשני, הפסוקים שהפכו לתמצית ההוויה האמונית של עם ישראל: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".

פסוק זה מבטא את היכולת להכיר, לדעת ולהבין שבסוף, הכל אחד.

גם גופנו הפיזי מתפרק ומתחדש לגמרי מדי חודש בחודשו ולא נמצא חלבון אחד הנשאר על כנו, ובכל זאת, יש משהו, חייב להיות משהו "אחד", פנימי ועמוק עם חיות משל עצמו, שאולי הוא זה שמגדיר את הוויתנו, את זהותנו, ומאפשר לנו חיבור לעצמנו, לזולתנו, לעולם ולנשגב מאיתנו.

בראשית, האדם הפך למודע ומבושתו הסתתר מפני "האחד", וזה קורא עליו ואליו "איכה".

מרגע משברי זה ועד לסוף התנ"ך ובכלל נדמה כי קשה לדבר על ולהאמין בקיומה של ישות מכוונת ומשגיחה, יהא שמה אשר יהא - אבל חובתנו הדתית והמוסרית היא להאמין ולשאוף לאחדות עליונה ומשמעות עמוקה - להגיע ולגעת ב"אחד".

הקשר ההדוק בין אדם לנשגב ולנעלם ממנו נמצא בסיפור האנושי מראשיתו, ומעסיק את רוב בני האדם בכל התקופות ובכל המקומות, ללא קשר לניסוחי תאולוגיה ואידאולוגיה כאלו ואחרים.

"שמע ישראל" –את האחד יש לשמוע. הקול הוא אותו קול, הצורה והשפה פושטים צורה, לובשים צורה ומשתנים ממקום למקום ומזמן לזמן. אין אלוהי בראשית א' כאלוהי בראשית ב', אין אלוהי בראשית כאלוהי שמות, אין אלוהי התנ"ך כאלוהי התלמוד והמדרש, אין אלוהי הקבלה כאלוהי הרמב"ם ואין כל אלו כאלוהי הרפורמה וההתחדשות היהודית בזמן החדש.

מרטין בובר מציע לנו להקשיב ולשמוע את הקול הדובר. רק אז נזכה להתגלות הפרטית והלאומית המתחדשת, רק אז נוכל גם אנחנו לראות את הקולות העולים ביחסים הנרקמים בין אני ואתה לאתה הנצחי.

יש בזה די כדי לחיות חיים אמוניים וראויים. הידיעה שכל אדם הוא אחד, יחיד ומיוחד שנברא בצלם, זהו בסיס נכון ויציב לחיים בעלי משמעות ולחברה צודקת, מוסרית ושוויונית.

ישנה אווירה נוגה בפרשה. מחד גיסא, אנו נוגעים/ות בפסגות אנושיים ורוחניים שאין שני להם בתולדות תרבות הרוח, כמו עשרת הדיברות ואחדות האלוהים, ומאידך גיסא אנו חווים/ות את התסכול הנורא של משה המנהיג, האדם שהקדיש את כל חייו לשליחות ולמשימה אך לא יזכה לראותה מתגשמת בחייו.

סוף חייו של משה מלמד כי המסע הוא העיקר והתכלית. ההגעה חייבת להפוך מיניה וביה להתחלה חדשה של מסע נוסף, אחרת מתחיל תהליך נסיגה, ניוון וקמילה.

ברגע שנגיע וניכנס לארץ המובטחת, ישנה סכנה של דשנות, זחיחות, יהירות, ניוון וחורבן - "וישמן ישורון ויבעט".

כמה קשה לאבות ולאימהות הציונות לקבל את מחזור קריאת התורה, החזרה המהירה מסיום ספר דברים במלים "לעיני כל ישראל", הישר לבריאת העולם, ללא הכניסה לארץ.

אולי משום כך היה ספר יהושע חביב ביותר על דוד בן גוריון, מעין המשך והשלמת המשימה של משה באיחור של 3,000 שנה.

בפרשתנו אנו מצווים להכיר באחדות האלוהים ולאוהבו. "אחד" בגימטריה שוות ערך למילה "אהבה". שניהם 13. מספר סימבולי ביהדות לקבלת עול מצוות, י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן וי"ג מידות האלוהים שנכריז עליהם פעמים רבות בימים הנוראים.

אהבה בתפילה היא הרגע שלפני ההכרזה על האחד בחתימה: "הבוחר בעמו ישראל באהבה" והיא הרגע שבא מיד אחרי הקריאה: "ואהבת את ה' אלוהיך" - לומר לנו ששמע ישראל זקוק לאהבה ומוקף בה.

ולמשה, אין לו אלא למלא אחר הציווי האלוהי, להפנות עורף לתסכול האישי, להישיר מבט ולהסתכל לעבר העתיד של בני עמו - "שא נא עיניך".

בשפה העברית לא נמצא את זמן ההווה המתמשך ואולי אין אף הווה כלל. כל רגע הופך מיד לעבר, פנינו תמיד הלאה, קדימה, לעבר העתיד.

אולי זהו סוד המשיחיות, סוד הישרדותנו כעם. לפנינו תמיד יותר עתיד מאשר עבר, כדברי אחד העם במאמרו "עבר ועתיד", וכך גם שמו של אלוהים בהתגלותו לפני משה: "אהיה אשר אהיה".

מי ייתן ונישא עינינו לעבר העתיד וניצור את הארץ הטובה שלנו בתוך מבוכי הזמן החדש, ארץ שתעניק לנו השראה, ארץ טובה שראוי שתהיה רעיון לפני שתהיה מקום, שתהיה חלום לפני שתוגשם במציאות.

יתכן שלא נגיע, אך הרצון והתשוקה לעצב בחיינו ובחזוננו את הארץ הטובה, הם אלו שישרו עלינו כח לקראת מסע חיים, כ"קול הקורא במדבר" לכל אחד ואחת מאיתנו להקשיב, לחיות ולהיות עם האחד באהבה.

שבת שלום, נחמה ואהבה