הדרשה השבועית

תזריע

טומאה וטהרה ומקומה של החברה בהגדרתם - פרשת תזריע

ד"ר אולריקה אופנברג

האם אתם מכירים את בית הנסן? רק עשר דקות הליכה ברגל ממרכז ירושלים, מול תיאטרון ירושלים, נמצא בניין גדול, שנבנה בשנות השמונים של המאה ה­- 19, כבית חולים למצורעי העיר. היום זהו בית לאומנים, עם תערוכה קטנה המתארת את תולדות הבית. כדאי לבקר במקום ובגן הקסום שלו. מי שראה את התצלומים הישנים של בקתות המצורעים בירושלים שהיו בין שער יפו לבין שער ציון מחוץ לחומות העיר, צילומים הממחישים את התנאים המחפירים והדלות בהם חיו המצורעים שנאלצו לחיות מקבצנות, יכול להעריך את השיפור בתנאי חייהם עם הקמת בית הנסן. המקום סיפק מגורים מכובדים, תעסוקה וטיפול רפואי לחולים במחלת הצרעת. אבל גם המקום הזה לא יכול היה לפצות או לשפר את מעמדם החברתי הנחות של האנשים החיים בו. בית הנסן נבנה רחוק מהעיר ומוקף על ידי חומות גבוהות. חבר ירושלמי סיפר לי שכילד הוזהר שלא לגעת אפילו בחומות מבחוץ, כדי שלא ידבק. לפני קרוב ל- 40 שנה, נמצאה תרופה למחלת הצרעת – היא מחלת הנסן ומאז היא נחשבת למחלה הניתנת לריפוי מלא. בסוף שנות ה- 80 הפסיק בית הנסן לשמש כמקום לאשפוז וב- 2002 הסתיים תפקידו כמרפאת חוץ.

פרשת תזריע ובה התיאורים על צורות צרעת, מתי היא נחשבת טמאה ומתי טהורה, מזכירה ספר תמונות רפואי. אבל מאחורי ההערות איך העור צריך להראות, או איזה צבע יש לשער בתוך הצרעת כדי להגדיר את בן האדם הזה כטמא או כטהור, מסתתר הרבה כאב. המצורע נדרש ללכת בתוך המחנה ולקרוא "טמא, טמא" כדי להזהיר את כולם מהדבקה. הקריאה "טמא, טמא!" היא גם זעקת כאב: "תראו אותי, הביטו בי ובסבלי. אני צריך לגור מחוץ למחנה. אסור לי לגשת אל אף אדם וגם מאלוהים אני מורחק ואיני יכול להתקרב למקום משכנו.

כשאני חושבת על זה, קשה לי למצוא קשר בין הרעיונות של טומאה וטהרה לבין קדושה. טומאה היא עניין פיזי, שאני לא יכולה לשלוט עליו. הוא זהות שנקבעה לי מבחוץ, על ידי סמכות דתית. אפשר להיות רק במצב אחד: טהור או טמא, אין שום דבר באמצע, ואני לא יכולה לבחור את ההשתייכות שלי. בהלכות טומאה וטהרה מקפידים באופן חד צדדי על טהרתו של הפולחן ועל הגנת החברה מפני הדבקה. הצרכים הגופניים, הנפשיים והרוחניים של הטמא אינם נלקחים בחשבון כלל. בשפה של ימינו אנחנו מדברים על,Bodypolitics.  כשתכונות חיצוניות כמו מגדר, גיל, צבע עור או מאפיינים פיסיים אחרים משמשים להגדרת המעמד החברתי של בני אדם ולהצדקת האפליה שלהם.

היום, רוב התופעות שמתוארות בפרשת השבוע שלנו הן מחלות הניתנות לריפוי וממילא לא יוצרות הרחקה מאלוהים ואדם. יכולנו להרגיע את עצמינו שמאז חורבן בית המקדש אין רלוונטיות לרוב הענינים האלה. ואולם תולדות בית הנסן מלמדות אותנו, איזו השלכה חברתית יש לעניין גם כמעט אלפיים שנה אחר כך.

גם אם נוכל להרגיע את עצמנו באשר לצרעת שאיבדה את הרלוונטיות שלה בימינו, הרי לא נוכל לעשות זאת לגבי הלכות נידה שתחילתן בפרשה שלנו, התפתחותן לאורך הדורות והן תקפות גם היום. הלכות אלו מפלות בין גברים לנשים וקובעות, חד צדדית, את הצורך של הנשים בהטהרות חודשית.  סוגיית ההפליה מצויה גם במקומות בהם לא מחויבים להלכה, ואנחנו מוצאים הפליה בין בנים לבנות. השאלה שעלינו לשאול היא האם כבר עשינו די כדי שגם ילדה תהיה מבורכת בטקס אחרי לידתה, שמחת בת או זבד הבת, במקביל לברית מילה? וכשאני מביטה בהבדל העצום שבמספר טקסי בר­-מצווה לעומת טקסי בת -­מצווה שנחגגים בקהילותינו הציפייה שלי היא שבבתי הכנסת שלנו "תעשיית" בת המצווה תשתווה לזו של בר המצווה.

גם במדינת ישראל של שנת 2016 יש ­Bodypolitics  שמקורו ברעיונות של טומאה וטהרה. בכנסת התקבל כהצעה "חוק המקוואות", המחייב טבילה בנוכחות בלנית כדי שתעיד על מעבר האישה מנידה לטהורה. כשם שהטמאים עמדו לפני הכהן שהחליט אם הם טהורים ויכולים לחזור לחברה ולעבודת ה', כך תכריע פקידת הרבנות על טהרת האישה. בשבועות האחרונים פורסמו מאמרים רבים שחשפו לציבור את ההשפלה שנשים מרגישות כשהן צריכות להציג את עצמן ערומות בפני אישה זרה שאוספת שערות מגופן או מעירה הערות על הגוף שלהן, או שואלת שאלות מטרידות. לפי ההלכה נשים נאמנות לעבור את תהליך המקווה גם לבד, אבל הממסד החרדי לא יכול לסבול כשנשים פעילות עצמאית ומנסה להפוך את המקוואות לכלי של Bodypolitics גברי.

 גם כשרוב היהודים והיהודיות הליברלים לא שומרים על דיני טהרת המשפחה, כי הרעיונות שלנו על קדושה ועבודת הבורא לא קשורים לתכונות גופניות, מחאת הטובלות זקוקה לתמיכתנו, כי הן נלחמות נגד ההחפצה של נשים כחלק מהאינטרסים של הממסד הדתי והגברי. גם הן שואפות להכרה כנשים עצמאיות הבוחרות ומממשות את זהותן הדתית.

שבת שלום

ד"ר אולריקה אופנברג היא סטודנטית מסיימת בבית המדרש לרבנים ישראלים  בהיברו יוניון קולג'.