הדרשה השבועית

ויקרא

אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא – מסר למנהיגים ולציבור

 הרב יהורם מזור

בין יתר הקורבנות שבהם עוסקת פרשת ויקרא, מצוי גם קרבן החטאת. הפרשה מפרטת מספר מקרים אפשריים בגללם יחויב החוטא בשגגה בהקרבת קרבן חטאת, כשהמשותף לכולם הוא השימוש במילה "אם" – "אם הכהן המשיח יחטא", "ואם כל עדת ישראל ישגו", "ואם נפש אחת תחטא בשגגה".

לעומת פסוקים אלו, בולט הניסוח השונה המתייחס לחטאו של נשיא – "אשר נשיא יחטא" – ניסוח המעניק לחטאו של נשיא מימד של ודאות, כאומר: במקרה של הנשיא זו אינה שאלה של "אם", אלא לכל היותר של "מתי" – נשיא מועד לחטוא; אין ספק כי במהלך תפקידו אכן יחטא. יודגש, הפרשה עוסקת בחטא בשגגה , ואין ענייננו כאן בניצול המשרה הרמה לביצוע עבירות בזדון, חס וחלילה.
הפרשנים נחלקו בקשר למידת הוודאות בעניין זה. הפרשן ספורנו מפרש "כי אמנם זה דבר מצוי שיחטא, כאומרו: "וישמן ישורון ויבעט". כלומר – זו אכן מציאות נפוצה, ולכן בוחרת התורה להשתמש במילה "אשר" במקום במילה "אם", אך עדיין אין הכרח שנשיא יחטא. הפרשן חזקוני, לעומתו, קובע נחרצות: "סרסהו: נשיא אשר יחטא", כלומר – לצורך הפירוש הנכון של הפסוק יש להפוך את סדר המילים המופיעות בו, באופן שיבהיר כי כל מי שנושא בתפקיד של הנהגה עתיד לחטוא.

בביטוי בן ימינו, על דרך השלילה, מקובל לומר כי "מי שלא עושה לא טועה", שמשמעותו הברורה היא כי רק מי שעושה – מכניס עצמו למצב שבו הוא גם עלול לטעות.

האם הדבר שלילי? לא בהכרח. רש"י מצטט את דבריו של רבן יוחנן בן זכאי במסכת הוריות (דף י' ע"ב), הנתלה במילה "אשר" על מנת להעביר את המסר ש"אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו". ניתן להסביר את דבריו של ריב"ז כך: יש לשאוף למנהיגים הנוטלים אחריות על מעשיהם ואינם נמנעים מלהודות בפומבי בטעויות שעשו. חשוב לציין כי ריב"ז שם דגש על הציבור ולא רק על המנהיג, דהיינו – כאשר ישנם מנהיגים המודים בטעותם הדבר משפר את מצבו של הציבור.

מן הקישור שנעשה בין המנהיג לציבור ניתן לצעוד צעד נוסף ולומר שיש כאן גם דרישה מן הציבור – עליו לקבל בהבנה שמנהיגים בהכרח גם טועים. 

כלפי מה אמורים הדברים?
אנו חיים בקהילות קטנות באופן יחסי, שבהן אנשים אינם "עומדים בתור" למלא תפקידים מרכזיים בתחומי הקהילה והמשק. יש קושי מובנה במילוי תפקיד הכרוך בקבלת החלטות הנוגעות ליחידים או לציבור שבקרבו אתה חי, והקושי גדול שבעתיים כאשר בעל תפקיד נתקל בביקורת קטלנית, ובפרט כזו המכוונת לאדם עצמו ולא למעשה/מחדל או להחלטה שקיבל.

מאידך, גם על בעלי התפקיד לזכור כי הם חלק מן הציבור, ומותר להודות בטעויות שנעשו. לעיתים יש תחושה, ברוח דבריו של רבן יוחנן בן זכאי, שמצבנו כציבור היה משתפר פלאים אילו בעלי תפקידים היו מודים בשגיאותיהם במקום לנסות ולשכנע בכל מחיר שהדרך הייתה נכונה, גם אם הובילה למבוי סתום.

הקשיים המתוארים לעיל הובילו, במקרים רבים, למסקנה כי יש להביא את בעלי התפקידים מן החוץ במקום לבחור אותם מקרב החברים, בבחינת "אין נביא בעירו". אין להכחיש כי לעיתים יש בכך גם יתרונות, אולם נדמה כי כבר התפכחנו מן המחשבה שכל בעל תפקיד חיצוני עדיף על מקבילו הנבחר מקרב הציבור שבקרבו הוא חי.

אני סבור שחוסנה של קהילה נמדד במידה רבה ביכולתה לקבל על עצמה מנהיגים מבפנים, בידיעה ברורה שהם עתידים גם לטעות, אך החוסן נמדד גם בבחירת המנהיגים שיוכלו להודות בטעויות, ובכך להוביל את הציבור שלהם למקומות טובים יותר. הדבר תלוי בכולנו, חברים מן השורה ובעלי תפקיד – והלוואי שנצליח!

שבת שלום